 |
|
 |
||
|
||||
 |
כשאתה שומר במוחך עותק של הנשמה של מישהו, יש חלק חשוב מאוד שאותו אתה בטוח לא שומר - את הלולאה המוזרה. בלי הלולאה, ע''פ הגדרתו של הופשטטר, אין טעם לקרוא לזה נשמה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מסכים אם התאוריה של הופשטטר, אבל אנסה להגן על נקודת המבט שלו: הלולאה המוזרה נובעת מזה שלמוח יש סמל המייצג את עצמו (סמל ה"אני"). אם המוח משמש "מצע" ל"אני" אחר, הרי שהסמל של אותו "אני" (למשל, הסמל של קרול במוחו של דאגלס) מהווה את לב הלולאה במצב זה. ככל שההיכרות עם האחר עמוקה יותר, מדובר בסמל רחב ומפורט יותר. הוא אמנם לעולם לא מגיע לגודל ולהיקף של סמל ה"אני", אבל הוא יכול כנראה להוות לב של לולאה בפני עצמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא מסכים עם האלמוני הראשון: כאשר אני מעלה בעיני רוחי אדם אחר, הזיית ה"אני" שמהווה את בסיס הלולאה לא מתקיימת, כלומר אין כאן לולאה (הזיה שהוזה את עצמה). הדרך היחידה להגיד שהלולאה כן מתקיימת היא למשל במקרה של משוגע שמאמין שהוא נפוליאון, וגם מספיק מכיר את נפוליאון המקורי בשביל שהוא יהווה מעין "עותק" דומה למקור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כעת משאני מודע ללולאה, אני יכול בקלות לסמלץ גם אותה. עבור אנשים שאני מכיר טוב מספיק, אני יכול להעמיד פנים שאני הם ולנסות לחוות את העולם דרך הידע שלי עליהם (במידה מסויימת "לשחק" אותם, לנסות להיכנס לדמות). (מכל מקום אני לא מאמין בסוג כזה של אלמוות, או כמו שוודי אלן אמר : "I do not intend to live forever through my work, I intend to live forever by not dieing"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול להגיד לעצמך: "אני אדמיין שאני משה. מה משה היה עושה במצב כזה וכזה? איך הוא היה מרגיש\\\\מגיב?". אבל אתה בסה"כ עולה רמה אחת, אתה לא יוצר לולאה אינסופית. גם כשאתה "נכנס" לדמות אתה מודע למי אתה ומה אתה. אגב, אפשר לדבר על כך שמשה "חי" בצורה מסוימת דרך הסימולציה שלך. דמויות בדיוניות למשל "חיות" אך ורק בצורה כזאת (אתה יכול לדמיין איך ג'יימס בונד היה מגיב בסיטואציה מסוימת, למשל). אבל הלולאה המוזרה נעדרת מהמשוואה הזאת. דרך אחרת להסתכל על זה: אני יכול לדמיין לעצמי שמשפחתי, חבריי וקוראי האייל כולם הם רובוטים ללא מודעות עצמית שרק "מעמידים פנים" שיש להם מודעות עצמית(*) (כשם שאני יכול לתכנת תוכנית מחשב שתודיע לי שכואב לה, ואני אדע שהיא רק ביצעה שורת פקודות מכונה ולא באמת כואב לה). אני לא יכול לדמיין את זה שאני עצמי תוכנה שרק "מעמידה פנים" שיש לה מודעות עצמית. התפיסה שלי לגבי עצמי שונה מהותית מהתפיסה שלי לגבי אחרים, וזו "הלולאה המוזרה". --------------- (*) האמת, זה לא כ"כ משנה אם אלו מכונות או באמת אנשים. מבחינתי - יש רק אדם אחד שעבורו יש לי "הוכחה" שיש לו מודעות עצמית. לכל השאר אני מאמין רק משום שיש בזה הגיון שלהם יש מודעות דומה לשלי, ומשום שהם נראים מאד משוכנעים בעצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |