 |
|
 |
||
|
||||
 |
ביקורת חיובית - השחקנים מעבירים לצופה משחק כנה ואמין של הדמויות. צילום מעולה בליווי משחק רך אל מול המצלמה, השרו תחושה של דמויות עומק, דמויות אמיתיות, שאנו מאמינים ממש, כי אכן אנו מציצים מבעד לחלון חייהם האמיתיים. הביקורת השלילית - לא צריך לעבור עשרות קורסים סוציולוגיים ביקורתיים (כמוני), על מנת לחוש בהדרה של קבוצת המזרחיים. ההנחות המוקדמות של יוצר הסדרה היא כי כל דוקטור וכל בעל סמכות הוא רבינצקי, גרינפלד או ירושלמי. מה עם בן-עמי, לא טוב? אולי אפשר לטעון נגד זה, כי שכבה הגמונית זו היא בעלת האמצעים המאפשרים פסיכולוג בשווי 400 ש"ח ל-50 דק'. אולי ראוי היה להציג את המציאות במורכבותה, ולאפשר כניסתם גם של אלו שהצליחו ומצליחים לשבור את התקרה שהציבו להם, ומציב להם גם היוצר של הסדרה. מעבר לכך, לאחר הרגיעה מעשרים הפרקים הראשונים הנהדרים התחושה הזו צורמת גם בהבנה של השבלונה החברתית המהדהדת. זו מתגלמת בשם הטייסי "ידין ירושלמי", בבחירה הכל כך טיפוסית של אשת הפסיכולוג המנהלת מחלקת יולדות, וכמו שזו ציינה - בשם המטופלת הנחשקת בשם "נעמה. כמה צפוי שלאב הפסיכולוג תהיה בדיוק את הבת הצעירה עם הפירסינג שמתנדבת למרכז מצוקה. כמה שבלוני ה"סידר" הזה שגורם לאשכנזייה התל-אביבית להיכנע לו במשרד. בקיצור, בשלב כלשהו הסדרה עייפה אותי, כפי שהחברה הזו יכולה לעייף אותך. אכן, יש אבטיפוס ויש סטטיסטיקה, אבל המציאות - ורק אם רוצים להביאה לבמה - מורכבת יותר. היה נחמד יותר לראות את הסדקים, אלו יכלו לספק חיות אמיתית לסדרה. כך, חרף איכותה וגדולתה, היא נותרה יצירה "רם אורנית" של הנצחת הסטיראוטיפים, לאלו ש"מרוויחים" ולאלו "המפסידים". ובעצם, תוכנית איכותית-סטריאוטיפית. זו ההגדרה המלאה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא צופה בפעם הראשונה בסיבוב הזה, ומשתדלת לא להחמיץ. לא הבנתי מה הבעיה העקרונית עם סטריאוטיפים של דמויות ו"שבלונות חברתיות", בהנחה שהביצוע של אלה אמין ואינטליגנטי, כפי שאכן קורה. עודף סטריאוטיפיזציה וקלישאות קולנועיות הם דברים מעיקים שפוגעים באיכות הטקסט הקולנועי. אבל שווה לזכור שללא סטריאוטיפים כלל לא היה קיום כמעט לדמויות על המסך, שהרי הצופים מקבלים עליהן מידע דרך הפילטרים המוכרים, מאפייני אישיות והתנהגות שאנחנו מסווגים אוטומטית1. אפשר לומר שסטריאוטיפים ודעות קדומות, בשימוש נכון, הם כלי עבודה של הקולנוען. גם שבירה של הסטריאוטיפים האלה מקוטלגת אצלנו - "הנה שבירה". למשל, אם הטייס ייקרא ויקטור סימנטוב. כל עוד המציאות כזו, הטקסטים הוויזואליים הפופולריים יישענו עליה וייבנו מתוכה, אלא אם הם חתרניים במוצהר2, ו"בטיפול" אינה מתיימרת להיות כזו. 1 תחילת סרט: מצלמה סוקרת בית מטופח, מעוצב לעילא, עם מטבח ללא רבב, אופני כושר, כוסות יין ותחתוני בוקסר על הספה. הצופה מתרגם לעצמו "גבר יאפי, וורקוהוליק, הולל וללא ילדים". הפרטים המרכיבים את התיאור הזה חייבים להיות סטריאוטיפיים. אפשר היה גם לבנות דמות פחות סטריאוטיפית ויותר מורכבת, אבל אז הבנייה תהיה פחות מובנת מאליה - פרט אחד יצוץ, למשל תמונה של בית ישן ועלוב באלבום, ופתאום הצופה יבין "הוא בא ממשפחה ענייה" או כל פרט אחר. אבל ה"פונקטום"3 הזה יהיה מודגש ולא מובן מאליו עבור הצופים. 2 למשל כמו "יוסי וג'אגר" שמפרק את הסטריאוטיפ "מפקד גבר מנהל רומן עם חיילת שלו" והפעם מהבחינה הג'נדרית. 3 מושג שהשאלתי מבארת, במשמעות דומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3 *ששאלת*, לא "השאלת". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, סליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''יוסי וג'אגר'' מתייחס גם לסטריאוטיפ של ''מפקד גבר מזיין את החיילת שלו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |