|
||||
|
||||
סימנתי אחת ואז נזכרתי בשתי יכולות שהן אמנם נפוצות מאוד אבל לא טריוויאליות. א. אני מסוגל לקרוא, או לחשוב (מילולית) תוך כדי שאנשים, או קריין או משהו, מדברים סביבי בלי שזה יפריע לי. גם עם מוזיקה זה ככה, אבל אני לא יודע אם זה יותר או פחות מרשים (זה גירוי יותר עשיר ומפתיע, אבל הצד המילולי פחות בולט). אני מנחש שיש גם כמה אנשים שקשה להם לעשות את זה. ב. בעצם, גם כשאני במצב הזה, אני מוצא את עצמי לפעמים עובר להקשיב לשיחה המתנהלת לידי בדיוק ברגע שהופיעה בה מילה שמעניינת אותי, כלומר מסתבר שהקשבתי לה כל הזמן! כמובן, אין לי דרך לדעת מהו שיעור הצלחתי בכך. מישהו יודע איך קוראים לזה, או איפה אפשר לקרוא על זה קצת? |
|
||||
|
||||
תגובה 416951 הזכירה לי שזה קצת יותר משונה: כשאני יושב עם 20 איש יותר מסביב, שמנהלים כמה שיחות לא רועשות במיוחד, במקום פתוח, אני כבר לא מצליח להתרכז בדבריהם של 2-3 מהם באופן מספיק להשתתפות בשיחה. האם זה אומר שההקשבה הלא מודעת ההיא משיגה תוצאות טובות יותר מהקשבה רצונית רגילה? |
|
||||
|
||||
לא יודעת. אבל זה מזכיר לי משהו אחר: כשאתה רוצה ליצור אפקט של חדר מלא אנשים, הקלט 2-3 אנשים בלבד, שמדברים בו זמנית בג'יבריש. ההברות הלא מובנות יוצרות רושם של קהל גדול, כאילו יש המוני שיחות שונות ש"עולות" זו על זו. |
|
||||
|
||||
אני אשמח לראיות, ואם זה נכון זה מדהים. זה אומר שאנחנו לא מקדישים מאמץ להבין את השיחה ע"י זיהוי קולות המשתתפים (היינו מצליחים אם היינו מנסים), אלא רק ע"י זיהוי מילים, לא? |
|
||||
|
||||
ברור שנסיוננו להבין שיחה מתייחס לזיהוי מלים יותר מאשר לזיהוי משתתפים, אלא אם כן הנסיון הוא במפורש לדעת מי הדוברים, לא מהי השיחה. |
|
||||
|
||||
הראיות שלי עלובות אך עובדתיות - שמעתי (לפני שנים) תסכית תוצרת בית שהכינו 3 בנות, שהיה בו אפקט כזה, וסופר שכך הן יצרו אותו. זה נשמע לחלוטין כמו חדר מלא אנשים בשיחת מסיבות ערה. |
|
||||
|
||||
''שמעתי (לפני שנים) תסכית'' - זה בטח היה לפני הרבה מאוד שנים. |
|
||||
|
||||
זה היה לפני מעט מאוד עשורים. |
|
||||
|
||||
תתפלא, אבל התסכיתים חזרו לרדיו - עג לפני חודש-חודשיים היו משודרים כאלה מדי מוצאי שבת ברשת ב' (אמנם גרועים להפליא, אבל תסכיתים). |
|
||||
|
||||
אני נתקלתי בכמות די גדולה של פודקאסטים המתמחים בתסכיתים, ולא רק בתסכיתים ישנים, אלא גם בחדשים שנכתבו במיוחד לפודקאסטים. (כל זה באנגלית, אין לי מושג מה המצב בעברית) |
|
||||
|
||||
פודקאסטים? מה זה, מלהקי מזון? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
בשיר - <http://www.geocities.com/SunsetStrip/Alley/5118/beat... שימו לב לקולות הקהל (במיוחד בתחנת הרכבת) |
|
||||
|
||||
רבולושן 9 של הביטלס |
|
||||
|
||||
הקלט פשוט בעצמך. הראיות היחידות שאתה יכול לקבל הוא מישהו אחר שיגיד ''שמעתי הקלטה כזאת, זה נכון'' או הקלטה של חדר מלא אנשים מדברים, שמישהו יספר לך שהיא בעצם של שלושה אנשים מדברים ג'יבריש. |
|
||||
|
||||
אגב, זה לא כל כך קל לדבר בג'יבריש ממש. |
|
||||
|
||||
ג'יבריש קל להקריא, ולא כל כך קשה לכתוב. |
|
||||
|
||||
אני לא כל כך בטוחה שקל להקריא אותו, אבל בכל מקרה התכוונתי שקשה להמציא אותו תוך כדי דיבור. |
|
||||
|
||||
2. הבנתי, ואני מסכים איתך כאן. 1. הייתי יכול לקשר אותך לכמה הודעות באייל. (מקדים מכה למכה: אבל לא מסתכלים פה בעין יפה על פרסומת עצמית.) 0. יצא לי במקרה לחשוב על זה לאחרונה, ואולי מישהו שניסיונו עם פעוטות טרי משלי יוכל להזכיר לי - יש שלב שבו הם מנסים לדבר, מוציאים הרבה קשקושים מהפה במה שמסודר כמו משפטים, אבל כשמאוד לא סביר שהם באמת מנסים להגיד משהו ספיציפי, אלא נראה שהם סתם מחקים פעולה שהמבוגרים מסביבם עסוקים בה כל הזמן, אך שיעודה עדיין לא ברור להם בכלל? |
|
||||
|
||||
הייעוד ברור מאוד, אלא שהם עדיין לא מסוגלים (מבחינה מוטורית ומבחינות אחרות) לדבר ממש. זה כמו שתקבל ליד גיטרה חשמלית בלי לדעת לנגן, ובכל זאת תרצה נורא להרגיש כמו קלפטון. אתה תפרוט כמו משוגע, אבל התוצאה תהיה קשקוש אחד גדול (סליחה על הסופרלטיבים, הרגע שתיתי חצי כוס בירה שחברים השאירו כאן). |
|
||||
|
||||
אני יודע שקשה להם הדיבור עצמו, אני מתכוון לשלב מוקדם יותר. חלקם מתחילים לנסות לדבר עוד בשלב שבו אפשר להאמין שהם לא יודעים מה המטרה? |
|
||||
|
||||
בעיני, המטרה אינה דיבור אלא תקשורת, ואותה הם משיגים כבר מיום לידתם. |
|
||||
|
||||
0. אינני יודעת לגבי סידור של משפטים, אבל חברה שבתה היא בת שנה וחצי בערך אמרה לי שהיא נוהגת לנאום נאומים ארוכים ומלאי פתוס - בג'יבריש טוטאלי, כמובן. לא שמעתי אז אינני יכולה לשפוט. לעומת זאת, לפני זמן רב ראיתי הצגה של תיאטרון לה מאמא לפי טרגדיה יוונית שכבר אינני זוכרת מהי (הצגה מדהימה ממש). הם לקחו את כל הטקסט היווני הכבד ואמרו אותו כג'יבריש, והחלק המדהים שבעניין היה - מעבר לזכרון הפנומנלי שנדרש מהשחקנים, לדעתי - שהם הצליחו בפירוש לתת תחושה של הבדלים מעמדיים בלשון עצמה. עד היום לא גיליתי איך עשו זאת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |