|
||||
|
||||
הנימוק העיקרי שבו משתמש ברק כדי להצדיק את מלחמתו לנטילת סמכויות מהרוב בתחומים מסוימים הוא הצבעה על עלית היטלר בגרמניה בבחירות דמוקרטיות. את הכרעת הרוב הוא מחליף במילים ערטילאיות כמו "אובייקטיבי" ו"מודרני", אבל מה שמסתתר מאחורי המילים האלה בסופו של דבר הוא ליטול מהרוב את סמכותו להחליט בעניינים האלה, ולהטילו על קבוצה קטנה של אנשים "חכמים" שמכירים את ה"אובייקטיבי" וה"מודרני", טוב מאחרים. אותו נימוק, עלית היטלר, אם איני טועה הוא הדוגמה היחידה לעליית עריץ מתוך הדמוקרטיה. לעומת זה, ישנן דוגמאות היסטוריות רבות לעלייתם של עריצים מתוך משטרים אחרים. נקיטה בצעד כה דרסטי שלדעתי הוא קיצוץ המרכיב הכי מרכזי של הדמוקרטיה גם אם תפתור את בעיית הסכנה מעליית עריץ, היא בבחינת שפיכת המים עם התינוק, ולכן היא פסולה בכל מקרה. אבל בנוסף לכך אני מטיל בכלל ספק, אם באמת יש בה כדי לפתור את הבעיה שמפחידה כל כך את ברק. ספקותיי גוברים כשאני נזכר בסרט ישן נושן (בשחור לבן) על משפטי נירנברג. בתוך קבוצת הפושעים הנאציים שנשפטו הייתה דמות אחת חריגה שעמדה יחד עם השופט שדן אותו, וניסה לעמוד על מניעיו, במרכז הסרט. מדובר היה במשפטן גרמני ממשפחה גרמנית אצילה, בעל חינוך, ערכים טובים ושיעור קומה נדיר, שידע בדיוק מי הוא היטלר ובז לו בלבו. האיש הזה שימש בתפקיד שופט בזמן המשטר הנאצי, ושיתף שיתוף פעולה מלא עם המשטר הנורא, ע"י הוצאת פסקי דין מעוותים כנגד יהודים וכד', למרות שהבין שמדובר במשטר מטורף. תוך כדי מהלך הסרט מתברר ששיתוף הפעולה שלו לא נבע מפחד. מה שהניע אותו הוא אהבת גרמניה – פטריוטיות. וזה מראה שטעות ובחירה שגויה יכולות להיעשות לא רק על ידי "אספסוף" אלא בפרוש גם ע"י יחידים "חכמים", ושיטתו של ברק שעוקרת את המרכיב המרכזי של הדמוקרטיה גם לא בהכרח תועיל לפתרון כשלים שהוא חושש מהם. |
|
||||
|
||||
משפטי נירנברג של סטנלי קרמר עם ספנסר טרייסי. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אם דמוקרטיה היא בחירת הרוב, אז יש עוד כמה מקומות בהם הרוב בחר בעריץ, הרוב באיראן בחר באמדיניג'אד, הרוב הדרום אפריקה בחר במפלגה הלאומית, הרוב השטחים בחר בעראפת, הרוב בטוניס בחר באחים המוסלמים, הרוב בישראל בחר בשרון ועוד. הדוגמא של היטלר היא פשוט הדוגמא המוכרת לכולם ולכן משתמשים בה תמיד. |
|
||||
|
||||
טוב שלא הוספת שהרוב בסוריה בחר באסד (האב) ברוב של 99.9 אחוזים כפי שפורסם. ידוע שבדיקטטורות השלטון אוהב לעשות לפעמים "בחירות" והציבור בוחר, כביכול, בשליט ברוב מכריע. כך בדיוק הוא הדבר באיראן. אילו שמעת את דבריו של הפרשן של קול ישראל לענייני איראן, היית יודע שלו *באמת* היה מתבטא שם רצון העם, כל ראשי המשטר הפונדמינדלסיטי שם היו עפים לכל הרוחות. הרוב בדרום אפריקה בחר במפלגה הלאומית ? זה כלל גם את השחורים שם ? ממש גילויים חדשים. על האחים המוסלמים בטוניסיה איני יודע דבר. האם הם שולטים במדינה הזאת ? אשר לבחירה של הפלשתינים בערפאת, ועכשיו בחמס, אני חושב שמדובר אכן ברצון הציבור שלהם, והיא משקפת קיצוניות כלפי חוץ, כלפינו, אבל בודאי לא מדובר בעריצות כלפי עמם. לו היה נשלח אהרן ברק למלוך עליהם זה היה בשבילי עדיף, אבל בודאי לא היה משקף את רצונם, והיה בפרוש צעד נוגד דמוקרטיה. אשר, לבחירת שרון ה"עריץ". לכך מיותר להתייחס. |
|
||||
|
||||
באיראן, להבדיל מסוריה, היה יותר ממועמד יחיד. אם דמוקרטיה רק הכרעת הרוב, אז איראן היא דמוקרטיה. בבחירות בדרום אפריקה ב-48 לא היתה זכות בחירה לשחורים, אבל ניצחון המפלגה הלאומית לא היו רק התחלת האפרטהייד (כלפי השחורים) אלא גם התחלת הפליית הלבנים ה"אנגלים" (לעומת הבורים). בית המשפט העליון בטוניס ביטל את תוצאות הבחירות. אני מבין שאתה מסכים אם הדוגמא של הפלשתינים. אז כבר יש לנו שתי דוגמאות. רגע אחד, אתה רוצה לומר ששרון היה דמוקרטי? חשבתי ש"בעידן שרון וההתנתקות התנתקנו גם מהדמוקרטיה" תגובה 359161 |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |