|
יום חמישי. ראש הממשלה מודיע לעם ישראל על קבלת החלטה קשה: כניסה למלחמת חורמה עם ארגון החיזבאללה וכל תומכיו בגבולה הצפוני של מדינת ישראל. תושבי הצפון - מנהריה ועד חדרה - צפויים לספוג הפגזות טילים, וראש הממשלה מבקש את תמיכתם והבנתם למהלכיו. כוחות קרקעיים נכנסים לתוך לבנון והורסים כל מבנה במרחק 10 ק"מ מגבול ישראל. תושבי הכפרים מגורשים באיומי נשק ובתיהם נהרסים עד עפר. כל התשתית האזרחית של לבנון - שדות תעופה, תחנות כוח, גשרים, בתי זיקוק ונמלים - מוחרבת עד ליסוד. הנזק לאומה הלבנונית נמדד במיליארדי דולרים. ישראל מודיעה כל העת - בכרוזים, בכלי התקשורת ובהכרזות רשמיות - שההתקפה תפסק עם שחרור החיילים החטופים.
יום שישי. צה"ל מעמיד שורה של 30 דחפורים בגבולה הצפוני של רצועת עזה. רשתות התקשורת הזרות מתמקדות בעיקר בשלטים שמוצבים מעל ראשי הדחפורים, בהם כתוב בערבית ובאנגלית "נעצור כשגלעד יחזור". בניגוד להרגלו, דובר צה"ל מתיר לצלם את שורת הדחפורים אך לא משוחררת שום הצהרה רשמית לגבי תפקידם. כלי התקשורת לא מצליחים לחלץ אף הצהרה מאישיות ישראלית רשמית לגבי תפקיד הדחפורים. המתקפה בלבנון נמשכת.
יום שבת. מהדורות החדשות בעולם כולו נקטעות למבזק מיוחד כאשר שורת הדחפורים מתחילה להתקדם לעבר בתיה הראשונים של בית חאנון. החיילים שהולכים בינות לדחפורים מגרשים את התושבים המעטים של העיירה שנשארו בבתיהם. הדחפורים האפורים הורסים בית אחר בית. גורמי סיוע בינלאומיים מעריכים שעשרים אלף תושבים נשארו בלא קורת גג, וכחמש מאות נהרגו. הפגנות ענק בכל רחבי העולם הערבי. השקט התקשורתי נמשך, ובניגוד למצופה ישראל משאירה את הבמה התקשורתית לדוברים הערביים ולאזרחיה שלה. התקפת הטילים הראשונה על מפרץ חיפה גובה את חייהם של שלושים ישראלים, שבעה מביניהם בני משפחה אחת.
יום ראשון. במהלך הלילה התקיפו מטוסי חיל האוויר את ארמונו של בשאר אסד. בתקיפה נהרג הנשיא הסורי, אשתו, וכחמישים פקידי ממשל. שר החוץ הסורי ממונה לנשיא. מבצע הדחפורים בעזה נמשך, ועשרת אלפים תושבים נוספים מאבדים את בתיהם. טילים נופלים ליד תחנת הכוח בחדרה אך לא גורמים נזק.
יום שני. מטוסי חיל האוויר הפציצו בלילה את שדות הנפט הגדולים באירן. מומחים לניתוח תמונות לווין מעריכים את הנזק הכולל למשק האיראני בעשרה מיליארד דולר.
יום שלישי. אירן משגרת טיל כימי לכיוון הקריה בתל-אביב. הטיל מיורט במעופו על ידי טיל "חץ", ופוגע בעיר העתיקה בירושלים. מבנה העיר העתיקה, והמוכנות הנמוכה של כוחות ההצלה להתקפה כימית, מגבירים את הנזק. בערב יום שלישי מדווחים כלי התקשורת על אלף ומאה הרוגים, רובם ערבים, בהתקפה בירושלים.
יום רביעי. בתיווך אינטנסיבי של האיחוד האירופי, מושגת הפסקת אש. ישראל מסרבת לשחרר אסירים, וחטופיה נשארים בידי החיזבאללה.
ישראל, לבנון, סוריה ואירן ספגו נזקים מצטברים בסכום דמיוני של 50 מיליארד דולר. תעשיית ההיי-טק - תפארתה של מדינת ישראל - קורסת, ועמה הכלכלה הישראלית כולה. גל הגירה גדול פוקד את מדינת ישראל ומשאיר אותה עייפה, ענייה ומיואשת.
שנה אחרי, כוחות חיזבאללה מודיעים על חטיפת חייל בגבול הצפון.
***
א. היציאה מלבנון היתה בשבילי יום של שמחה. חשבתי שאנו עוזבים שטח-לא-לנו, ושהחיזבאללה יהפוך לגרסא הלבנונית של תנועת "חרות": שתי גדוד על הדגל, ועסקנות פוליטית בלב. בניגוד לפלסטינים בעזה - שיכולים להצדיק את ההתקפות עלינו בסולידריות עם אחיהם בגדה - אני תולש את שערות ראשי בנסיון להבין את המניעים הלבנוניים. אותם לבנוניים, שהצליחו לגרש - במפגן מרהיב של דמוקרטיה - את הסורים מעל אדמתם, אינם מצליחים להפטר מארגון קטן שמעיב על עתידה של לבנון כבר חמש שנים. למה ?
ב. שמתי לב היום לנאומים הישראליים לעומת נאומו של נסראללה. צר לי: התהפכו היוצרות. איש הטרור מדבר באופן שקול ומדוד. מילה שלו היא מילה, והיא נשקלת בזהירות. הרמטכ"ל שלנו מתרברב להחזיר את לבנון "20 שנה אחורה", מצעד האלופים לשעבר מברבר מעל כל במה אפשרית, וראש הממשלה מפריח איומים. האמינות המפורסמת של דובר צה"ל היא נחלת העבר הרחוק. ולחשוב היו זמנים שבהם לא היינו מדברים כל כך הרבה, וכששכנינו היו רוצים לדעת מה באמת קורה הם היו מאזינים לקול ישראל בערבית.
ג. מי האוייב שלנו? מי אחראי על חטיפת החיילים? החיזבאללה? הלבנונים? הסורים? האיראנים? כולם? את מי צריך להעניש ואיך? אויב חסר זהות היא בעיה שאף אחד לא מצליח להתמודד אתה היום, בין אם הוא שומר על זכויות אדם ובין אם לאו.
ד. מנטליות צבאית. אני משתגע כאשר מטוסים נוסעים מעל לארמונו של אסד כדי "לאותת". אני משתומם כאשר אנו יורים 5,000 פגזים לשדות ריקים כדי "להרתיע". אני לא מבין משימה צבאית שמטרתה "הפגנת נוכחות". הביטוי "תחושת בטחון" גורם לי בחילה. אנחנו שוחקים את ההרתעה של עצמנו והופכים את הכוח הצבאי מאיום לבדיחה. "יפה החרב בנדנה", ואם מוציאים אותה זה לא בשביל לנפנף.
ה. מנטליות מדינית. אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה שדומה לתקופת ה"יציאה מן הגדר" של שנות השלושים. אנחנו, כמובן, חזקים הרבה יותר אבל המנטליות חזרה אחורה. אנחנו עסוקים - כל הזמן - בלהגיב ולהתגונן. כללי המשחק נקבעים על ידי הצד השני, התגובות שלנו צפויות וידועות ומשרתות בקביעות את מטרותיו של האוייב.
|
|