 |
אמנם נכד זה לא יצירה שלי במובן המקובל, אבל אצל זה, הספציפי, אני ממש מרגישה חלק מהיצירה.
הוא נולד בשבוע ה29 והיה בפגייה, בטיפול נמרץ, כשלושה חודשים. עברנו אתו כמעט את כל הסיבוכים האפשריים.
מבלי אפשרות לעשות משהו אחר לטובתו, ישבתי לידו שעות ארוכות בלילות, מחזיקה בידו, או במשהו אחר שהיה משוחרר מהאינפוזיה, תוך שאני מתפללת בכל האטומים, הנוירונים, ונימי הנפש שאפשר לגייס, שהקב"ה ירחם עליו ועל הציפור הצעירה שלי, שהיא אימו. במלחמה הירואית של הצוות הרפואי ואופטימיות מדהימה של הוריו, הוא יצא מהסיבוכים לאט לאט, החל לינוק, ושוחרר. כחודשיים נוספים הוא, ושאר המשפחה שהו אצלנו בבית, כשבכל יום חזרתי מהעבודה אל חיוך כחול עיניים ומתוק. לאט לאט הוא למד להחזיק את הראש, להושיט ידיים, השתחרר מהחמצן, ובסופו של דבר חזרה המשפחה המתוקה לביתה.
אז מבחינתי, זה הדבר החשוב והיצירתי ביותר, בו הייתי שותפה, ולו זוטרה, השנה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש