 |
|
 |
||
|
||||
 |
איחרתי בוא ובכל זאת באתי (וריאציה על גתה). לא למדתי את המיתוס של טריסטן לעומק ובהחלט יש כאן הרבה מן החידוש. אולי כדאי להוסיף כמה מלים על טריסטן ואיזולדה של ריכארד ואגנר: ואגנר עבד על טריסטן במשך תקופה של 25 שנים. במהלך אותה תקופה הוא כתב את הטבעת. המערכה האחרונה של טריסטן שוכתבה לאחר שבידי ואגנר כבר היתה הטיוטה לפרסיפל. ואגנר כותב שטריסטן של המערכה השלישית הוא אמנם אותו פרסיפל של המערכה הראשונה. הקווים הזהים באים לידי ביטוי הן במוסיקה הכרומטית (שהיא גם אבן הפינה לפרלוד), והן בעיסוק הדרמטי של ואגנר בערוב ימיו במושג הסבל - כפי שהוא נוסח בידי ארתור שופנהאואר. יש דמיון בין מוסיקה כרומטית שאינה מכויילת לכדי מקצב (בעיקר בידי כלי הקשה), לבין המטאפורה של הרצון הנוהה ללא סיפוק, ללא תכלית וללא קץ. פרסיפל המזדהה פיזית ורוחנית עם סבלו של הגואל הנוצרי, הוא טריסטן המשתמש בפציעתו בידי מלוט כדי לבטא את הסבל שבאהבתו האינסופית לאיזולדה - אהבה שלעולם לא תוגשם. מוטיבים נוספים מהפילוסופיה של שופנהאואר שזורים הן בטריסטן והן בפרסיפל. אהבה היא אמיתית ככל שהיא אינה מוגשמת (לשון גשם); היא אינטואיטווית וניצבת בניגוד מוחלט למציאות חיצונית עוינת. שיאה של האהבה היא במוות כפי שרפואתו של המשיח הסובל עבור העולם על הצלב - היא במותו. מוטיב נוסף הוא המעבר מבתוליות ותום - להכרה (במובן של ידע). שופנהאואר הראה כי העולם שלנו שרוי בחטא למן החטא הקדמון של אדם הראשון. עצם הביאה לעולם מקורה בחטא הזיווג. האשמה של פרסיפל היא אשמתו של העולם כפי שאשמתו של טריסטן היא אשמתו של כל מי שחטא והתאהב. טריסטן נושא על שכמו את העובדה שבגד במלך לו נשבע אמונים. החטא הזה הוא חטא מודע. ברמת התת מודע, המקיימת את אהבתו לאיזולדה שהובטחה למלכו, הוא אינו אשם. הקונפליקט בין מציאות לוגית לבין מחשבה בתולית היא לא רק של שני הנאהבים בדרמה המוסיקלית, זאת אמירה כללית על איך ניתן להיות אמיתי ובה בעת להיות חלק מעולם שאינו מושלם. את הספר של טלה קצת קשה להשיג היום, אבל גמרתי אומר להשיגו ויהי מה. טלה, תודה. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |