 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן, מוכרת התזה של ברברה טוכמן, אודות כשלי איוולת לשמה, שהביאו למפלות, חלקם גובלות ברגרסיות היסטוריות קולוסאליות. כשלים אלה הינם לרוב סיטואציוניים/לוקליים, ולא כאן המקום להיכנס לסיבותיהם. עם זאת, עמנו, לכל אורך ההיסטוריה שלו, מצער לאמר זאת, גילה בנקודות מפתח היסטוריות את אותם כשלי איוולת שהמיטו עליו אסון אחר אסון. מספר דוגמאות: התפלגות הממלכה בימי רחבעם בן שלמה, עקב רהב חסר פשר, בטיפולו במרי הסוציאלי של ירבעם בן נבט: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". המרד כנגד רומי, מעצמת העל, בשנת 70 לספירה, עקב פרובוקציות שהיו בדיוק מכוונות למטרה זאת (תוצר השפעת מדנים של עממים זרים מקומיים?) מצד הנציב הרומי. זאת במקום לגרום להדחתו על ידי משלחת לקיסר, תוך השענות על מדיניות הפלורליזם הסובלני שהיתה נוהגת בכל רחבי האימפריה. התעלמות מהתראות גורמים רוויזיוניסטים כגון זבוטינסקי או הלל קוק לפני השואה ובזמן התרחשותה. זבוטינסקי היתריע על השואה המאיימת על יהודי אירופה. הלל קוק בזמן שהייתו בארה"ב (קבוצת ברגסון) קרא לפרסם ולזעוק בקול גדול על מימדי השואה המתחוללת באירופה. אילוליא הוצנעו מסריהם של שני אלה, תוך שלילת לגיטימציה, ואילו היו זוכים לתהודה, יש לשער שהיו משונעים תהליכים מדיניים וחברתיים שהיו מצמצמים בהרבה את היקף השואה. עלינו להבין: עראפת הינו מורו של בין לאדן. הוא ואנשיו יצרו מאז הקמת אש"ף בשנת 65 את כל סממני הטרור הבין לאומי. מדובר בתופעה מסוג חדש, אין זו חזרה על מאבקי פרטיזנים ומלחמות גרילה. האחרונים כוונו רק כנגד צבא הפולש או המשעבד, כמו לוחמת הפרטיזנים הרוסיים או אנשי הגרילה הספרדים כנגד צבאו של נפוליאון. או מאבק הפרטיזנים הרוסיים או היוגוסלווים בצבא הנאצי. עראפת הוא זה שקיבע את המסורת של טרור חסר כתובת וחובק עולם כנגד אזרחים. טרור מסוג זה קשה לשכך, בניגוד ללוחמה סדירה בין עמים, והוא בעל אופי של שיחרור חד כיווני של ניצרה: הקלות הבלתי ניסבלת בה ניתן לחולל ספקטקל רחב והרה דמים, מציבה בפני רבים פיתוי הולך וגובר. טרור יש להרתיע ולפגוע בו בכל דרך: לאחרונה התבשרנו כי ארה"ב פגעה בכל אירגוני התמיכה ומקורות המימון שלו הנמצאים בשטחה או בתחום השפעתה. אנו מצידנו נקטנו בצעד הפוך, כאשר מר שמעון פרס התחייב לשחרר את כל הכספים המוקפאים ולהעמידם לרשות עראפת ואנשיו. בעוד ארה"ב שואפת להכרית את מקורות ובסיסי הטרור, הרי שאנו מתגמלים אותו בכל דרך, ומעניקים לו לגיטימציה. מדוע ארה"ב נסמכת על גורמים המתנגדים למולא עומר ולטאליבן באפגניסטאן, ואינה גורסת, כמונו, שמכיוון ש"אלה הגורמים הבולטים בשטח", יש להתדיין דווקא איתם חרף הרסנותם? האם זו הכוחניות הנוורוטית והאיוולתית הטבועה בגורמים ישראלים, הגורסת שכוח הוא כוח, חרף רישעותו והרסנותו? (ראה כשל רחבעם). |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |