 |
|
 |
||
|
||||
 |
נדמה לי שקיימת תופעה של יחוס ''חטאים'' של עמים המשתתפים במלחמות למנהיגיהם. גם אם יש אחריות אמיתית למנהיג, יש כאן גם צורך פוליטי. ההשלכה של פשעי המלחמה על המנהיג בלבד, מאפשרת התפייסות עם עמו לאחר סיום הקרבות וסילוק המנהיג. בעת האחרונה כאילו לא מנהלים יותר מלחמות נגד עמים, אלא מנסים לשחרר אותם ממנהיגים בלתי רצויים. (מילוסוביץ, סדאם חוסיין או ערפאת.) סילוק הרשע מטהר את עמו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק זה, אלא שלעתים אנשים רבים מטילים את האשמה על עמים שלמים, בכדי להרגיש בסדר עם עצמם במקום לנסות לפתור את בעיותיהם: הנאצים, למשל, שהאשימו את היהודים בכל צרות העולם, או מלחמות אזרחים שונות (כשהסיסמה המובילה היא "הם אשמים בכל צרותינו"). אם לחשוב על הדבר היטב, אפשר לראות שהרבה מלחמות החלו בגלל ייחוס תכונות שטניות לאויב והאשמתו בכל הצרות. זוהי, אגב, אחת הסיבות לטרור המוסלמי ("הכופרים פוגעים בכולנו" וכו') ולמלחמות דת שונות. אגב, הביטוי הזה מופיע בהקשרו בספר בראשית, סיפורי יוסף: כשאחיו של יוסף מכרו אותו לעבדות, הם שחטו "שעיר עזים" ולכלכו את כותונת הפסים של יוסף בדמו של התיש. זו הייתה דרכם להתנער מחטאיהם ומאשמתם, ולהעבירם לתיש ולדמו. גם לתגובתו של יעקב לגבי מצבו של יוסף, "חיה רעה אכלתהו" ישנה משמעות סמלית בסיפור זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כאן לא היתה שום משמעות פולחנית: כאן היה בסה"כ ביום רצח. דווקא שחיטת העז ושימוש בדמה הם חלק מהחטא ולא חלק מאיזושהי כפרה. המשמעות של "שעיר" בתור קורבן מאוחרת הרבה יותר. מבחינת יעקב יוסף "נטרף". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל קרבן פולחני שהשתמשו בו למטרות פוליטיות הפך בדרך זו לרצח. (אני מתייחסת לרעיון הזה בספרי ''מיכל - בת המלך'', ולמעשיו הפוליטיים במכוון של דוד המלך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, בהתאם למיתוס ולפולחן הקדום, תפקידם של מנהיגים הוא להיות שעירים לעזאזל של עמיהם, לשאת על גבם את כל צרותיהם ואת כל חטאיהם, ועל ידי חיסולם לטהר את העם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |