|
תמוהה קצת הטענה נגד העיתונות, לפיה "לא שיקולי טובת הציבור / צנעת הפרט / חופש הביטוי / ... הנחו אותה, אלא מה יגדיל את הרייטינג". השאלה היא האם הפרסום כשלעצמו היה לגיטימי, לא מה היה המניע. נניח ששוטר עוצר גנב. האם נטען אז "לא שיקולי טובת הציבור / זכות הקניין / שמירת הצדק הנחו אותו, אלא הרצון להתפרנס / לא להיות מפוטר"?
אם הטענה היא לא לגבי עצם הפרסום, אלא על מידת ההבלטה שלו: מה לעשות, כזוהי עיתונות חופשית שצריכה גם להרוויח במשק קפיטליסטי. מי שחושב שזה לא בסדר, מוזמן פשוט להחרים את העיתונים הרלוונטיים (לפי הסקר החדש באתר זה, ממילא רוב הקוראים עשו זאת מזמן). אם הטענה היא שכל השיטה הקפיטליסטית דפוקה למדי, אני הראשון להסכים, אבל זה כבר עניין לדיונים אחרים...
בין המהומה שלפני הפרסום (זהה את הבקטריה), למהומה שאחרי (היה לגיטימי?) איבדתי איפשהו את העניין השולי, מי יזם לבסוף את הפרסום. והרי זה המפתח לכל עניין הלגיטימיות. כדי שהתקשורת תוכל לפרסם את עניין האיידס כמבוסס, מישהו היה צריך לאשר זאת. אם היו אלו הרופאים ללא אישור המשפחה, הרי שזו עבירה פלילית. אם המשפחה אישרה זאת, מה הבעיה?
ואם המשפחה אישרה זאת, אבל לא בגלל "רצון חופשי" אלא כדי להתגבר על גל השמועות שרווח ממילא, ואם אנו סבורים שהעניין לא היה לגיטימי, הרי שמופנית כאן טענה נגד הציבור בכללו, על חטטנות יתר ורכלנות יתר. יכול להיות, אבל זו טענה קצת עקרה.
|
|