הגשת כתב האישום וההרשעה 29097
דב אנשלוביץ' שבת, 21/7/2001, 12:39
אין לי דעה מגובשת על מעשה החנינה הזה של הנשיא, ואציין רק שלדעתי, מרגלית הר שפי (וכך בדיוק אפילו יגאל עמיר עצמו), צריכה ליהנות, מהקלות שמקובלות על כל אסיר אחר. אם נהוג לקצר שליש מהעונש על התנהגות טובה, הועדה שממונה על כך צריכה להכיל את הנוהג הזה גם עליה. לשאלה אם הביעה חרטה, אין כל ערך בעיניי. אסור, לדעתי, לבקש מאסיר להביע חרטה על עבירה שמעולם לא הודה בה. אילוץ כזה הנו מעשה לא הגיוני ובלתי הוגן, ואסיר שנכנע לו הוא בעיני פחות ראוי להקלה בעונש מאסיר שלא נכנע. ("קודם כפרתי בהאשמה כדי לנסות ולהתחמק מעונש, וכיון שלא הצלחתי בכך אחזור בי עכשיו מכפירתי כדי להקל בו.")

אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להביע את דעתי (הבלתי מחמיאה) על עצם העמדתה של הר שפי לדין על עבירת אי מניעת פשע, וכן על פסק הדין של בית המשפט העליון שדחה סופית את ערעורה.
לגבי ההחלטה להגיש את כתב האישום הזה (החלטה של עדנה ארבל בהיותה ממלאת מקום היועץ המשפטי יום לפני שאליקים רובינשטיין קיבל את התפקיד הזה), ברצוני לציין שידוע על מקרים שבהם ידעו בני משפחה של מחבלים מתאבדים שזה עומד לבצע פיגוע שבו ייהרגו עשרות אנשים. לאחר ביצוע המעשה, איש לא חשב שצריך להפעיל על בני המשפחה האלה את סעיף החוק הזה, שהופעל רק במקרים ספורים ונדירים.
בויכוח שהיה לי עם בן משפחה בקשר לטענתי זו, טען בן שיחי שמעשה הרצח של רבין היה מאד נדיר וייחודי מבחינת התוצאה הרעה שהייתה בו על מדינת ישראל, ולכן שהיה מקום להחמרה. אני חולק על טענה זו. עניין התוצאה הרעה של מעשה הרצח על מדינת ישראל, אינו מובן מאליו, ונתון לשיפוטו של כל אחד. יכול אדם בעל דעות ימניות לטעון (כמובן, מבלי להקל באשמת הרצח הזה כרצח, ולהצדיקו.), שרבין, כאיש ביצוע מעולה החל "לגלגל" את הסכמי אוסלו שהובילונו למצב חסר המוצא הנוכחי, מסירת הנשק לאויב שמשתמש בו כדי לרצוח בנו מדי יום ביומו וכדומה. לו היה חי ייתכן שבאמצעות יכולתו וכשרונו כאיש מעשה שבחר בכוון לא נכון, היה "מצליח" להביא את מדינת ישראל למצב גרוע יותר.
(אני אישית, אגב, איני טוען טענה זו. אני חושב שלאחר "שלחץ רבין על כפתור ההתנעה", ההחלקה לתוך הבוץ הנוכחי, שעד כה טעמנו רק את אפס קציה, וה "סעודה" עוד תימשך שנים רבות, הייתה, כבטרגדיה יונית, בלתי ניתנת כמעט לעצירה, והיינו מקבלים תוצאה דומה גם אם כיהן בתקופת ממשלת השמאל האחרונה כראש ממשלה פרס "הגדול" במקום ברק "הקטן".) אבל אני אומר שזו טענה לגיטימית, שאי אפשר לבטל אותה על הסף, שלמעשה הרצח הזה לא הייתה, במובן מאליו תוצאה רעה על גורל מדינת ישראל, ואולי, מנקודת השקפה אחרת, הייתה לו דווקא תוצאה טובה.
לעומת זה, אין ויכוח על כך שפגועי ההתאבדות הם מעשי פשע נוראים שפוגעים בישראל בצורה ישירה ועקיפה (אפילו אם נתבונן רק בהרס התיירות, ואובדן הכנסות אדיר בעקבותיו). לכן דווקא על אותם בני משפחה שידעו שבן משפחתם עומד לבצע פשע ולא דווחו על כך היה מקום להפעיל את החוק הזה, כדי אולי למנוע או להקטין את היקפו של סוג הפשע הנורא הזה. יש כאן איפה ואיפה בלתי מוצדקים, ואם באמת בהחלטות על העמדה לדין מתחשבים "בתוצאה הרעה" של הפשע, היה מקום להחליט להעמיד לדין בני משפחה אלה יותר מאשר את מרגלית הר שפי.

ועכשיו ברצוני להוסיף מספר מלות ביקורת על פסק הדין של בית המשפט העליון, שבו דחה את טענת המערערת.
איני יכול להתאפק מלהקדים ולומר כבר עתה, שכל פעם שאני מתעניין בפסק דין מסוים של בית המשפט העליון (בדרך כלל, פסקי בג"ץ), ומעיין בהם, מילות תפילת הברכה: "ברוך שלא עשה אותי משפטן", שאני אומר שלש פעמים ביום נאמרות ביתר כוונה והתלהבות.
פסק הדין הזה הוא מאד ארוך ומשתרע על 72 עמודים. בעצם, במקרה שלנו השאלה היא מאד חדה וממוקדת: האם האמינה מרגלית הר שפי שיגאל עמיר באמת מתכוון לרצוח את ראש הממשלה, או שלא האמינה, וראתה בכל מה שסיפר לה פנטזיות ובדיות, כפי שטענה.
אני חושב שכאשר מציגים לאדם את העובדות, והוא שואל את עצמו שאלה זו, אין יתרון לאדם שיש לו השכלה משפטית על מישהו אחר (אולי, ניסיון כשופט שראה לפניו הרבה מקרים הוא דווקא כן יתרון, אבל בית המשפט העליון לא התייחס באף מלה לשאלה קריטית בעיני זו, שאלת ההתרשמות.) לפניך הנאשם. לפניך העובדות. הנאשם טוען שלא האמין.
מה אתה חושב ? האם להאמין לו שלא האמין ? האם לא להאמין לו ? אני חושב שעצם התופעה שבה נכתב ים של מלים כדי להסביר מדוע לא מאמינים, הוא מופלא, והוא כשלעצמו חשוד בעיני, שכן השאלה הזאת יותר קשורה בהתרשמות, בעניינים שבלב השופט, ופשוט אי אפשר להסבירה במילים. אפשר לצייר את המטרה סביב החץ באמצעות לקוניות מוגזמת, והסתתרות מאחורי הזכרת "דלתיים סגורות" מוזרות, כפי שנעשה בפסק הדין של בג"ץ שבו נדחית עתירת נאמני הר הבית בעניין החפירות בהר הבית, שהבאתי בתגובתי האחרונה בכתבה:
דיון 477
ואפשר לצייר את המטרה הזאת באמצעות שפע מלים מוגזם שמרתיע מראש את המבקר מלהיכנס לפרטים.
אני חילקתי את פסק הדין לשני חלקים: חלק העובדות, וחלק "הפילוסופיה" (אני בטוח שערן מתחיל בשלב זה לנהום). חלק העובדות הוא מאד קטן. בעצם חיפשתי את כל העובדות בתוך ים המילים, ועל השאר, מסיבות שכבר רמזתי אליהם, ועוד אוסיף ואסביר עברתי ביעף מבלי לקרוא בעיון. את העובדות הטהורות מצאתי בפסק הדין בשני מקומות בלבד: ציטוט קטע מפסק הדין של השופטת לידסקי בבית משפט השלום, וציטוט דברים שהוקלטו מפי מרגלית הר שפי ללא ידיעתה, באזני אבישי רביב, בהיותה עצורה, כשעדיין האמינה שהיא משוחחת עם חבר לדעה ולא עם סוכן השב"כ.

מתוך פסק דין בית משפט השלום:

(1) המערערת ידעה את דבר דעותיו הקיצוניות של עמיר; ידעה כי רואה הוא ביצחק רבין בוגד שדין רודף חל עליו; וידעה כי לדעת עמיר יש להורגו; (2) המערערת ידעה על רצונו של עמיר להקים מחתרת להגנה על ישובים יהודיים לכשיתפנה צה"ל מן השטחים, ועל רצונו לצבור נשק לשם כך; (3) המערערת ידעה על כושר האירגון בו ניחן עמיר; (4) המערערת ידעה על נחישותו של עמיר; (5) המערערת ידעה כי עמיר נושא על גופו אקדח דרך קבע; (6) המערערת ידעה מפי עמיר כי במועד מסויים ביקש להרוג את יצחק רבין ב"יד-ושם"; (7) המערערת ידעה מפי עמיר כי ביקש להרוג את יצחק רבין בטקס חנוכת מחלף כפר שמריהו; (8) עמיר הציע למערערת לבצע מעקבים בלבוש חילוני כהכנה להתנקשות ברבין; (9) המערערת שאלה את הרב אבינר אם חל על יצחק רבין דין רודף, והאם יש להסגיר לרשויות אדם האומר כי חל עליו דין רודף; (10) המערערת מסרה לעמיר - לבקשתו - מידע על מיקום הנשקיה בבית-אל, מקום מגוריה, ובכוונה היטעתה אותו באשר לאותו מיקום; (11) לאחר היוודע דבר הרצח ברבים, ובטרם פורסמה זהות הרוצח, התקשרה המערערת לעמיר, לאבישי רביב ולחברתה, ולחברתה אמרה כי רוצה היא לחבק את עמיר; (12) המערערת נשאלה בחקירתה האם היתה מתקשרת לעמיר לו הרוצח היה בחור מירושלים, ועל-כך השיבה בחיוב, בהעירה כי היתה שואלת את עמיר להרגשתו לאחר "שעשו לך את העבודה". על שנים-עשר נדבכים אלה אמרה השופטת לידסקי דברים אלה (בעמ' 418):

מתוך פסק הדין של השופטת ברלינר בבית המשפט המחוזי:
. במהלך השיחה בין רביב לבין המערערת אמרה המערערת, בין היתר, דברים אלה:

... אנחנו בהלם החברה שלו בהלם ...

... שהיינו מתווכחים כאילו למה הייתי צריכה לחשוב שהוא ילך לעשות כזה דבר ישבנו כאילו גם היה הרבה פעמים נכון כאילו זה לא יגאל זה לא אחד שלקחתי אותו תמיד כל הקטעים בערבון מאוד מוגבל ... לא רק ציני גם כאילו קטעים של איך אני יגיד את זה הגזמות כאילו כל הדברים כאילו רק כדי לעורר מחשבה כזה שחקן.

לא הכרתי אותו כאילו פתאום זאת אומרת יש לי נתק יגאל עד מוצאי שבת יגאל מוצאי שבת לא כאילו זה עוד לא נתפס במוח ... זה לא יגאל כאילו זה לא ... אני לא רוצה לדבר כי יש מספיק אנשים שמכירים אותו וזה.

אבל מה יש לשבור אותי כאילו מה ... הם אומרים כאילו שיגאל אמר שידעתי על הניסיון שלו וזה שיעשו לי טובה ...

זהו אתה יודע אם זה היה מישהו אחר אז הכל היה לי כל כך ברור וזה אבל זה כאילו חבר שלך שעשה את זה זה הלם זה לא... לא אתה מבין אז בגלל אם נגיד שזה היה חבר שלי אני לא יודעת אם כאילו הייתי לא יודעת מה הייתי אומרת על זה כאילו בגלל זה חבר שלי זאת אומרת אז זה באמת ... אתה מבין אבל ככה אני יודעת שהייתי מתייחסת לכל העניין אחרת לגמרי אם זה היה משהוא אחר אז הנה זה פשוט

אלה העובדות. אין אחרות. לפחות לא מופיעות עובדות אחרות בפסק הדין. הבה נעמיד עצמנו במקום מרגלית הר שפי. רצח ראש ממשלה עדיין לא היה. היה אמנם, רצח פוליטי קודם – הרצח של אמיל גרינצוייג ז"ל, אך שם היה מדובר במקרה לגמרי שונה – אי התמקדות באישיות בודדת, אלא הטלת פצצה על קבוצת מפגינים, ע" רוצח שמבחינת הטיפוס שונה מיגאל אמיר כרחוק מזרח ממערב.
נבחן את העובדות שבפסק הדין של לידסקי שציטטתי, אחת לאחת.

1. סעיף מספר אחת. הייתי רוצה לנסח "עובדה" זו בצורה יותר מדויקת: "יגאל עמיר אמר למערערת שלדעתו צריך להרוג את ראש הממשלה". ניסוח זה נכון יותר. המערערת לא ישבה בתוך ראשו של עמיר. מה שידעה הוא ששמעה מפי עמיר מה דעתו. האם הייתה יכולה לדעת שזו דעתו האמיתית ? לא בהכרח. אבל בכל מקרה, גם אם ידעה שזו דעתו, האם ניתן להסיק מכך הבינה שהוא עומד לבצע פשע ? "צריך", זה בכלל לא "אני צריך, ואני מתכוון". אני חושב שאם התשובה לשאלה זו היא "כן", צריך כל אחד מאתנו לרוץ מיד למשטרה, כדי שלא למצוא עצמו מחר מובל באזיקים לבית המשפט. מי מאתנו לא שמע פעם בחייו מישהו אומר שצריך להרוג מישהו אחר ?
2. סעיף מספר שתיים. מה זה קשור לרצח רבין ? כולי תמיהה.
3. סעיף מספר שלש. התמיהה גוברת.
4. סעיף מספר ארבע. ראה תגובתי לסעיף מספר שלש.
5. סעיף מספר חמש. המסקנה צריכה להיות הפוכה. לו הייתי אני "איש ימין קיצוני", שממש מתכנן רצח של ראש ממשלה הייתי דואג להסתיר את כלי הנשק, ולא לשאתו כל הזמן. בכלל נוהגו של עמיר לשאת אקדח על גופו כל הזמן, אינו מובן לי כלל. נוהג זה דווקא מחזק את דבריה של המערערת, לפיהם חשבה שלפניה פנטזיונר, שוויצר. מי שמבקש לבצע רצח צריך לשאת את כלי הנשק רק בזמן בצוע המעשה ולא כל הזמן.
6. סעיף מספר שש. אני שוב רוצה לתקן את הנוסח לנוסח יותר מדויק: "עמיר סיפר למרגלית הר שפי שביקש להרוג את רבין ביד ושם." כאן אנו נכנסים לתחום העובדות שבכל זאת, אני מודה, קשורות בחשד כנגד מרגלית הר שפי, אבל עד כמה שאני מבין, לצורך הרשעה צריך שלא יהיה ספק סביר, והשאלה היא אם סעיף זה ועוד שניים – סעיפים שבע ותשע, שיבואו בהמשך מוכיחים ללא ספק סביר שידעה.
7. סעיף מספר שבע. אפשר לצרף את הסעיף הזה לסעיף מספר שש ולסכמם כאחד: "עמיר סיפר למרגלית הר שפי שביקש להרוג את רבין ביד ושם, ובטקס חנוכת מחלף כפר שמריהו.
בסיפור כפר שמריהו, אגב, ישנה סתירה לסעיף שלש . לפי הסיפור הרצח נמנע משום שיגאל לא ידע את שעת סיום הטקס והגיע למקום כשלא היה שם כבר אף אחד. זה איש הארגון המעולה ? אבל זו הערת אגב. סעיף שלש אינו לעניין בכל מקרה.
8. סעיף מספר שמונה. נשמע כבדיחה, ומגביר את תיאורית הפנטזיונר.
9. סעיף מספר תשע. זה הסעיף הרציני ביותר, ואדון בו אחר כך.
10. סעיף מספר עשר. ראה תגובתי לסעיף מספר שתיים. מוסכם שהיה לעמיר אקדח. האם ביקש להרוג את רבין באמצעות מחסן נשק ? ההאשמה היא אי מניעת רצח רבין ולא אי מניעת פשע אחר, ובכל מקרה לא ידוע על פשע אחר של עמיר, שנעשה באמצעות אותו מחסן נשק.
11. סעיף מספר אחת עשרה. זה היה אחרי הרצח. אחרי הרצח הכל שונה. כל מיני סימנים שהיו בלתי חשובים לפניו, הופכים להיות חשובים. הפנטזיה (אם אנו מקבלים את הסברה של מרגלית), הופכת למציאות, וכבר אי אפשר למנוע את הפשע.
12. סעיף מספר שתים עשרה. ראה תגובתי לסעיף מספר אחת עשרה.

עכשיו אני רוצה לדון בסעיף מספר תשע, שמצביע לכאורה על כך שמרגלית באמת חששה שעמיר עומד לעשות מעשה, וגם בסעיפים שש ושבע שמחזקים טענה זו. היא אמנם טענה בעדותה שההליכה לרב הייתה לצורך "צבירת תחמושת" לצורך הויכוחים עם עמיר, בשאלת היותו של רבין "רודף". אבל אני נוטה לקבל את הסברה (אם כי ודאות גמורה אין לי. ספק יש בכל זאת, ועד כמה שאני מבין במשפטים, מספיק ספק כדי למנוע הרשעה.), שעובדת הליכתה לרב באה בעקבות חשש רגעי איזה שהוא שבא בעקבות סיפוריו של עמיר שביקש בעצמו להרוג את ראש הממשלה, משום שחל עליו דין רודף. הרב אמר לה שלא חל על רבין דין רודף ושאין צורך "להלשין" על אותו פלוני.
עובדה היא שהרב אבינר לא הואשם במניעת פשע, למרות שידע את שלד העובדות. גם קשה לי להאמין שהיה מייעץ למרגלית עצה זו, לו העריך שבאמת עומד להיות רצח. ולפי עדותה של מרגלית, לאחר הפגישה עם הרב, נרגעה, וחששה הרגעי שאכן עמיר הוא יותר מפנטזיונר דעך.
בסך הכל מדובר בעצה של אדם מבוגר ורב ניסיון ממנה, ואם להטיל אחריות מדוע דווקא על כתפיה הצעירות ולא על כתפיו המוצקות יותר של הרב ?
החלק האבסורדי בכל הסיפור הזה הוא שייתכן שדווקא, היותה של מרגלית בעלת מצפון, הביא להרשעתה.( אני מניח שנערה ממוצעת הייתה עוצמת עיניים, ולא מבצעת את אקט ההתייעצות הזה, ודווקא נערה בלתי רגישה ונעדרת מצפון לא הייתה מורשעת.) לולא הלכה להתייעצות הזאת היה לה הרבה יותר קל לה להגן על עצמה. השופט טירקל הרשיע אותה בפרוש רק בגלל סעיף זה, וללא סעיף זה הרי אין שום עובדות מחזיקות מים בכתב האישום.

אשר לעובדה הנוספת שמופיעה בפסיקתה של השופטת ברלינר:
בהקלטת שיחתה עם רביב מרגלית הר שפי אומרת בפרוש שהופתעה ממעשהו של עמיר. לא כל כך נתתי את דעתי לעניין זה, ואני משאיר לכל אחד לשפוט עד כמה תומכת עובדה זו בגרסתה. באופן כללי, אני חושב שכל דבר שקרה אחרי הרצח יכול להטעות ולא לשפוך אור על התמונה האמיתית לפניו. לכן עניין זה שתומך בגרסת מרגלית הר שפי לא כל כך חשוב בעיני כפי ששני סעיפי העובדות האחרונים בפסק הדין של בית משפט השלום אחת עשרה ושתים עשרה אינם חשובים בעיניי.

לסיכום

1. ללא סעיף תשע אין שום עובדות ממשיות שסותרות את גרסתה של מרגלית הר שפי שלא האמינה שעמיר רציני.
2. בהביאנו בחשבון גם את סעיף תשע, אי אפשר לשלול מעל לכל ספק סביר שההתייעצות לא באה לצורך חיזוקה הרוחני בויכוח התיאורטי עם עמיר בלבד, ( וידוע שהיו ויכוחים כאלה בהם היא שללה את דעתו של עמיר בדבר דין רודף שחל על רבין), גם אם אפילו אני אישית לא בטוח בכך. הרי למוחה אין אנו יכולים להיכנס, וגרסתה הנ"ל כשלעצמה מבחינה אובייקטיבית, סבירה בהחלט.
3. גם אם נניח שבכל זאת היה בה חשש רגעי שלא מדובר בפנטזיה בלבד, עצת הרב תרמה להסרת חשש זה ושוב לא היה צורך בדיווח לרשויות.
4. יש משהו לא נכון בהרשעה דווקא בגלל מעשה מצפוני של אדם, שלא הייתה אפשרית לולא עשה מעשה זה, והיה צריך לקחת זאת בחשבון.
5. ולבסוף אני רוצה לחזור על משהו שכבר כתבתי באיזה שהוא מקום, שמוסיף אמינות לגרסתה של מרגלית הר שפי שלא האמינה. אני זוכר את התדהמה שאחזה בי כששמעתי על רצח רבין. לא יכולתי להאמין שהמעשה הזה נעשה ע"י יהודי, ובתחילה הייתי מוכן להמר שמדובר בפעולה של ארגון עוין. זה היה אחרי הרצח. לפניו התמונה הייתה מטעה הרבה יותר: איך אפשר היה להתייחס ברצינות לאדם שאומר שבכוונתו לרצוח את ראש הממשלה ?
29103
ערן בילינסקי • בתשובה לדב אנשלוביץ' שבת, 21/7/2001, 17:44
דוב, מהיכן אתה מוריד את פסקי-הדין?
קישור 29107
גלעד דנבום • בתשובה לערן בילינסקי שבת, 21/7/2001, 17:55
מנוע חיפוש פסקי הדין של בית המשפט העליון:

חיפוש מהיר עם הפרמטר "הר שפי" בתור צד וטווח של שנה מהיום הניב 11 תוצאות, כשהאחרונה מהן באורך 75 עמודים.
את כל פסקי הדין ניתן להוריד בפורמט טקסט או וורד.

בהנאה.
29119
דב אנשלוביץ' • בתשובה לערן בילינסקי שבת, 21/7/2001, 21:32
הקדימוני . .
הגשת כתב האישום וההרשעה 29298
דניאל קלטי • בתשובה לדב אנשלוביץ' יום ב', 23/7/2001, 2:37
אז ככה:
א' - נכון, אף-אחד מאתנו לא יכול היה לתאר לעצמו, שבאמת מישהו יקום וירצח כאן ראש-ממשלה.
ב' - נכון, כל נושא הרבנים למיניהם צריך היה להיבחן על-ידי המערכת המשפטית הרבה יותר בשיטתיות, והרבה פחות בכפפות של משי. אלא, שגם כאן - בוזגלו אוכל אותה. עדיין, עובדה זו אינה מנקה את בוזגלו - או, במקרה דנן, את הר-שפי (שאם כן, מדוע לא נבטל לחלוטין את כל מערכת המשפט והכליאה, שהרי על כל עבירה, בעצם, שעליה נכלאים ה"פלבאים", ראשי-העם מסתובבים חופשיים... אפילו אונס, וראה יצחק מרדכי; הבה, אם כן, נשחרר גם את כל האנסים, שלא לדבר על הגנבים... ברור, אם כן, שנימוק זה אינו ריאלי).
ג' - סעיפים 11 ו-‏12 דווקא מצביעים, לדעתי, על תמיכתה ברצח המזעזע - 12 בייחוד.

דני.
הגשת כתב האישום וההרשעה 29310
דב אנשלוביץ • בתשובה לדניאל קלטי יום ב', 23/7/2001, 8:24
ברצוני להתייחס רק לסוף דבריך, משום שהם מעידים על איזה שהוא חוסר הבנה בסיסי של המקרה שאופייני אולי לרוב הציבור, וחשוב מאד להסביר את הנקודה הזאת.
הר שפי לא הואשמה ''בתמיכה'' ברצח. אם תעבור על פסק הדין ותתעמק בפרטים תראה שמקובל גם על כל השופטים שדנו במקרה שההפך הוא הנכון.
בדיוק העניין הזה שהרבתה להתווכח עם עמיר על השאלה התיאורטית דתית אם חל על רבין דין רודף, ואף הלכה להתייעץ עם רב, כשעמדתה הפוכה לזו של עמיר, דווקא עניין זה גרם להרשעתה משום שהוכיח (לדעתי לא הוכחה מספקת, ולפחות קיים ספק) שהעריכה שעמיר מתכוון לבצע את הרצח.
על כך שלא תמכה ברצח לא היה ויכוח בשום ארכאה שיפוטית.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות