 |
האמנות של פולוק מייצגת תפיסה שלפיה תת-ההכרה משחקת תפקיד מכריע בתהליך היצירה, "ההשפרצה" על הבד היא הנביעה הנפשית - "תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה" (יונה וולך).
במוזיאון תל-אביב מוצגות כעת שתי תערוכות של אמנים ישראליים: האחת, "נשקייה", היא תערוכת ציורים וצילומים העוסקת ביחסו של הישראלי לנשק. והאחרת, עבודות חדשות של הצלם עדי נס. אחת העבודות של נס מצולמת בתוך חדר בעל קירות מתקלפים ובו תריסר חיילי צה"ל ישובים אל שולחן מוארך לארוחה צה"לית טיפוסית. מבעד החלונות נשקף נוף מדברי. הקומפוזיציה מאד סימטרית: החייל היושב במרכז השולחן מתעמק בהירהורים אולם החיילים משני צדדיו צוהלים ומתנהגים כמו פוחחים קלי דעת.
לתצלום, שהושקעה בו עבודת הכנה ממושכת, יש רפרנס ברור: "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י - זו אותה קומפוזיציה בדיוק. וה"טקסט" שמאחורי התצלום הזה הוא גם מה שמעניק לו את האירוניה המרה שלו - עכשיו כבר ברור על מה חושב החייל המהורהר שבמרכז ומה החיילים האחרים מנסים לשכוח - שם התמונה של ליאורנדו רומז על כך.
שתי התערוכות מסוגננות, בשתיהן הקפדה יתרה על הפרטים ועל הביצוע, שום דבר לא נשלף מהמותן. איני יודע מה בנוגע לתת ההכרה של האמנים שיצרו את העבודות - אבל שלי נפתחה קצת.
קישורית ל"סעודה האחרונה" של דה וינצ'י
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש