 |
בלי לסמוך יותר מדי על מה שאני כותב, אני יכול להציע כמה נקודות שאינן עונות ישירות לשאלת התאוריה האדיפלית.
1. פסיכולוגית קלינית סיפרה לי שלמרות שהתאוריות הפסיכואנליטיות איבדו מזוהרן ומתקפותן בקרב הקהיליה המדעית, עדיין משתמשים בשיטות הפסיכואנליטיות כמו שיחה, אסוציאציות חופשיות, פסיכודינמיקה, התבוננות ופרשנות של המטפל החיצוני-אובייקטיבי למה שהמטופל מספר וכיוב'. אחד השימושים הוא כדי "לשבור את הקרח" גם הרגשי וגם המקצועי עם המטופל, בנוסף לנסיון להשתמש במיגוון של שיטות (קונטיביות, התנהגותיות, הומניסטיות וכו') על מנת לנסות ולהבין מה קורה.
2. הניאופרויידיאנים העבירו את הדגש מהלא-מודע אל המודע בתהליך עיצוב האישיות, לאינטראקציה החברתית בתהליך ההתמודדות עם המציאות.
3. התאוריות הפרויידיאניות ספגו ביקורות נוקבות מאד, "אנחנו מתווכחים כמו מישהו שאומר שאם היה חתול בלתי נראה בכיסא, הכיסא היה ניראה ריק; מכיוון שהכיסא ריק, משמע שיש שם חתול בלתי נראה", כולל ביקורות על מידת הביסוס האמפירי וגם מהצד הפילוסופי.
4. מחקרים שבדקו את השכיחות של מאמרים בנושאי פ"א, כולל קישורים ואיזכורים למאמרים בנושא, מראים שאחרי שיא קטן בשנות החמישים, ישנה ירידה והתייצבות על פחות מ2% (שזה אפילו קטן יותר מכמות הפירסומים של האסכולה ההתנהגותית).
5. אבל אולי צריך להיות קצת זהירים בביקורת על התאוריות של פרויד. פרויד המשיך את המסורת והמאמץ של הפסיכולוגיה שהחל כמדומני במחצית המאה ה19, להקים את הפסיכולוגיה מכורסת הפילוסופיה, "לקצר בשערה, להפשיל שרוולים ולהיכנס למעבדה" (בלשונו של וואטסון, אבי הביהייויוריזם), ז"א, להפוך את הפסיכולוגיה למקצוע מדעי המתבסס על מימצאים אמפיריים ולא על ספקולציות פילוסופיות. פרויד יצא מתוך הנתונים, מתוך התבוננות, בחינה והקשבה ואיסוף מידע. על סמך זה הוא בנה את התאוריה שלו. כיום אנחנו חיים בעולם פרוידיאני, אם נירצה או לא נירצה, אבל בזמנו התאוריות היו חידוש בעצם העלתם על הכתב (אם כי הוא לא היה הראשון). כל מי מאיתנו שהיה בסביבה של ילדים יכול לספר על המתח והעימות בין ילדים והורים. כל אחד יכול לספר מנסיונו, אחרי אינטרוספקציה מסוימת, שהוא גילה בעצמו מניעים להנהגויות שונות, להם הוא לא היה מודע מלכתחילה.
6. פרויד הישתמש במיתוס היווני (לא שהוא חשב שהיוונים היו פסיכולוגים ומטרת המיתוסים שלהם היתה לחשוף את ההתנהגות הנושית), משום שהוא חשב שהאמצעי המתווך בין המציאות לנפש הוא היכולת הסימבולית שלנו. אנחנו תופסים את המציאות בצורה סמלית. המיתוס המקורי משחר ימי הדת והמחשבה היוונית הוא על אורנוס וגיאה שהולידו את הטיטאנים והטיטאניות, בשלב מסוים גיאה אישתו שלחה את קרונוס הבן לסרס את האב. קרונוס בתורו הוזהר בנבואה שבנו יקח ממנו את השילטון, וגם זאוס, הבא בשושלת, הוזהר מפני בנו שיקום עליו, ולכן הוא בלע את מטיס שנשאה ברחמה את אתינה.
התינוק שנולד, מיומו הראשון מונע מכוח הארוס – כוח החיבור בין האלמנטים לכדי יישות מסוימת(כפי שהיה מקובל במיתולוגיה היוונית, ואגב עבר כנראה גם ליהדות), וכוח ה"דחיה", אינסטינקט "ההרס". כוח החיבור מעוגן בביולוגיה של כל האורגניזמים (ואולי יש פה גלישה מטאפיזית ל"כוח" שנמצא ביקום?), והוא מניע את התינוק לעשות כל מה שביכותו לשמר על עצמו. לשם כך התינוק (והילד המתבגר, למי שמכיר) מפעיל מניפולציות של שליטה על ההורים. הוא כופה עליהם את "רצונו", שהוא ביטוי לאינסטינקטים המולדים שלו. הוא בוכה ודורש תשומת לב כשהוא רעב, או "כשרע" לו, הוא דורש פינוק, שעשוע, חום – פיזי ומנטלי, וכיוב'. מצד שני, ההורים מתחרים ביניהם על תשומת ליבו של התינוק, למי מהם התינוק יחייך או יסכים להישאר בזרועותיו וכו'. מטבע הדברים, התחרות הזו לא תמיד שווה, למשל בגלל שהאם יכולה להניק. יש לנו כאן מערכת משולשת (במקרה ה"נורמלי") וסימולטנית של תחרות, עימות, מאבק, כשהתינוק שולט בהוריו, הוריו מנסים לשלוט בתינוק, וההורים מסים לשלוט אחת בשני (או להיפך). זה לא אומר שזו מערכת של עימות "שלילי", אלא שהאינסטינקטים הבסיסיים מנסים להביע את עצמם כנגד האינסטינקטים של האחר, למרות שהאחר יכול להיות תינוקת בת יום.
בצורה כזו, התסביך האדיפלי בעצמו הופך להיות סמל למערכת הזו, ולא תיאור קונקרטי. כך, אולי אפשר גם לראות שתהליך עיצוב האישיות ונפש התינוק איננו מוגבל רק לזכר (למרות הכתיבה השובניסטית, בעיני קורא בן המאה ה21, של פרויד), אלא לכל תינוק באשר הוא.
7. הארכתי ורציתי לכתוב גם על אנה או, אבל זה בעצם בחלק ב' ואני אפנה אליו אח"כ, כדי להטריד אותכן בהבלים נוספים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש