 |
עידו היה ציטוט. רק ציטוט. לא פנים, לא קול. ציטוט, כמו שייקספיר, רק ששייקספיר לא יגיב לך בזמן אמת על רעיון מטורף שלך ברעיון עוד יותר מטורף, ועל נסיון שלך להיות שנון - בשנינות מקוונת ומכוונת היטב.
שיחותינו עם אסף רזון, חברי הטוב - בשעות בהן אנשים שפויים ערים אולי רק בוונואטו או אי הפסחא. טלפון? אאוט. פגישה אישית? איפה. אנחנו נפגשים over IP, באמצעות תכניות דו-שיח שונות ומשונות. ותמיד, מאחורי גבו, כשהוא בבית - האח יודע-הכל, עידו.
"עידו קרא מאחורי גבי את מה שכתבת והוא אומר, ש..."; "סיפרתי לעידו והוא..."; או אפילו, באינטרנטית: [IDO] ציטוט מדבריו, ואז [IDO/]. מי אמר שאין רגשות ב-HTML.
ואז הידיעה, וההלוויה, ואחרי כמה חודשים שוב אסף על הקו הוירטואלי, ולפתע נוצר מחסום, הס מלהזכיר את השם שעמד מאחורי הגב. לא לפתוח את הדלת לכאב.
עד היום, עד הקישור שמוביל לקישור הזה, עד שהייתי חייב לכתוב את השורות העילגות הללו, אם כי אני כמעט בטוח שכעת, בחלוף זמן כה רב, אף אחד כבר לא יקרא אותן.
(גם לא עידו, סביר להניח; קישור האינטרנט מהעולם הבא הוא כה טוב שניתן לראות לא רק את העמודים שנכתבו, אלא גם את אלה שעוד ייכתבו; בפרט, עידו כבר מזמן קרא את מה שכתבתי רק היום, ובוודאי הגיב בצורה שנונה וחריפה. נחכה, נקשיב, ופעם אולי נשמע).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש