 |
|
 |
||
|
||||
 |
הנה, קיתונות של גבהות מצח איילית נשפכו על נושא הבלוגים, ויש שמיהרו גם להסתייג ולומר, לא אצלי, אצלי לא בכייני בכלל, אצלי רק מקצוענות קרה. בכיינות? הבה נקרא לדברים בשמות פחות אייליים. שיתוף. גילוי. הבעת רגשות. זה די מקובל אצל טיפוסים בלתי מודחקים, כמו רבים מכותבי הבלוגים. פחות מקובל כאן, ללא ספק. אשמח לקבל הסבר, מה כל כך נורא באדם שבוחר לשתף את הזולת בחייו, ותמיד ישנו איזה זולת שמתעניין בשיתוף הזה, והרי נוצרה בבלוגינג צורת תקשורת וירטואלית חדשה בין כותבים לבין מגיבים, שלדעתי בעיקר שמרנות מונעת מהמסתייגים לראות גם את היופי שבה. כמו כל חומר קריאה וולונטרי אחר, ברשת ובכלל, הבלוגים בנויים על העקרון של מי שמתעניין נשאר. לא מעניין? אף אחד לא יכריח אתכם. ממש כמו דיונים באייל, הכפופים אף הם לאותה עקומת עניין: לעתים מרתקים, לעתים משעממים עד נחירות רמות. [גילוי נאות: הח"מ הצביעה "כן, יש לי, מעדכנת פעם בשבוע"] |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום דבר נורא במי שמשתף את חייו. מה לעשות, אותי זה פשוט לא מעניין. אבל לא על זה התקוממתי. התקוממתי על כך שמניחים ש*כל* הבלוגים הם של שיתוף חיים ורגשות, מה שפשוט לא נכון, ומרחיק אנשים שלא נוטים להתחבר לז'אנר הבלוגים הזה מבלוגים בכלל. שוב- יומן אישי ושיתוף באמצעות בלוג הוא *זאנר אחד* בעולם הבלוגים. ברגע שמגדירים את הבלוגים לז'אנר הזה והזה בלבד (כמו שלצערי התקשורת נוטה לעשות), מפספסים המון מהפוטציאל שיש לפלטפורמה הזו להציע. לא חבל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בלוגים בכייניים, ויש בלוגים מרגשים, ויש בלוגים מעניינים, ויש בלוגים מצחיקים. מה לעשות שהרבה כותבי בלוגים (כמו הרבה כותבי ''שירה'' באתר במה חדשה) לא ממש יודעים לכתוב, או שאין להם מה להגיד, או שיש להם פרספקטיבה של חלזון (לא מפתיע, לאור העובדה שפעמים רבות מדובר בנערים ונערות צעירים למדי), ולכן התוצאה הסופית היא התבכיינות אינסופית על כמה רע ומר להם. אין לי שום דבר נגד זה - גם לי הייתה תקופה ארוכה למדי של התבכיינות שכזו. אבל לא הבתכיינתי בפני כל העולם באינטרנט, אלא בפני חברים. יתכן שיש מי שמתעניין בהתבכיינות הזאת, אבל קשה לי לראות למה. בכל מקרה, מהטענה שיש הרבה כאלו לטענה שכל בלוג אישי (אם נתעלם לרגע מהמקצועיים יותר) הוא כזה - הדרך ארוכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, מאחר ששנינו מתבכיינים מקצועיים לשעבר, הרשה לי לשאול אותך - האם אתה לא רואה הבדל בין התבכיינות בפני החברים שלך, ובין התבכיינות בפני זרים מוחלטים, תוך שאתה חושף את קרבייך ונשמתך בפני עולם ומלואו? ומה תלין על כך שאם עשית את זה, באים המוני אנשים כדי לקרוא אותך מתבכיין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא "התבכיינת בפני כל העולם באינטרנט" משום שהפלטפורמה לא היתה ידועה ומקובלת אז באותה המידה שהיא היום? האם יכול להיות שכיום, לו היית מי שהיית אז, היית פותח בלוג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות. ואז, עשר שנים אחרי זה, הייתי מסתכל חזרה על עצמי ואומר - "וואלה, איזה בכיין מעצבן הייתי. למה מישהו קרא את הזבל הזה?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל נכון מלבד טענתך לגבי מיעוט הפרספקטיבות שיש לחלזונות! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |