|
||||
|
||||
דת שהסמל המרכזי שלה הוא מכשיר עינויים תמיד תעורר בי חשדנות. כשלב ליבה של הדת הוא סיפור של ייסורים ועינויים, אני בכלל מתחיל להיות מודאג. עכשיו אני תוהה - מה כל כך טוב בסרט שמראה בצורה גרפית מאוד עינויים? מה התשוקה הגדולה לראות שוב ושוב כיצד נרצח ה"משיח"? האם זה הבסיס של הנצרות? עצוב מאוד. אני לא רואה למה צריך לאסור את הסרט בארץ. הרי כאן הוא לא יזיק. ההפך, אפשר להציג אותו כחלק ממסגרת ביקורת עליו, שמעלה את הנקודות הבעייתיות בו. אני מתקשה לראות למה יהודי שאין בו רצון עז להתנצר צריך לראות את הסרט מטעמים אמנותיים גרידא. נעיצת מסמרים זה לא מסמר הערב. אוי, איזה משחק מילים נוראי. |
|
||||
|
||||
(לא שאני באמת מבין או מסוגל להזדהות אבל) כן, זה הבסיס של הנצרות - סבלו של ישו ככפרה על חטאי אנוש. מעניין (ומוזר קצת1) לקרוא ביקורות של מבקרים, אנשים חילוניים כנראה בדרך-כלל אבל נוצרים, שמצאו את הסרט מרגש. רוג'ר אברט, המבקר האגדי של ה-Chicago Sun Times שביקורותיו אהובות עלי מאוד בדרך-כלל, מודע לבעיותיו של הסרט אך מתלהב ממנו מאוד וגם יודע למה: 1 מוזר למשל לראות איך אין בכלל ספק שאכן כך באמת התרחש הכל - מתוך ביקורת של מישהו אחר: The violence in The Passion of The Christ is focused on one person, who takes a beating so severe it seems nearly impossible to believe it actually happened.
|
|
||||
|
||||
איך יכול להיות לך ספק קל שבקלים שהכל באמת התרחש? הרי זה סיפור שעובר מאב לבנו, ואיזה אב ישקר את ילדיו בעניין כזה? |
|
||||
|
||||
הא? ישקר *את* ילדיו? ואתה מגדולי הדקדקנים? |
|
||||
|
||||
אני מגדולי הדקדקנים? מלבד עניין אותיות בכל"ם או שגיאה חוזרת וצורמת כגיר על לוח אני נמנע מהערות נוקדניות. ובעניין "לשקר את" אני באמת נכשל שם גם בלשון הדיבור ומודה לך על התיקון. |
|
||||
|
||||
גם לי לא פשוט עם הנצרות כדת מאורגנת - וזאת חרף העובדה שלמדתי בבית-ספר קתולי בילדותי בחו"ל, וחרף העובדה שכמה מהאנשים הקרובים לי ביותר הם נוצרים אדוקים מאוד. אבל מצאתי דרך לקרוא את הנרטיב הנוצרי בצורה אוניברסלית, לא דתית, שבה יש לסיפור ערך עבורי, ומצאתי אותה במקום הכי לא צפוי: ב"מדריך לטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדמס: one man had been nailed to a tree for saying how great it would be to be nice to people for a change. כשחושבים על זה, זה משהו שכולנו יכולים ללמוד ממנו: איך פוליטיקה וסכסוכים פנימיים מונעים ממסר אנושי חשוב - התחשבות, ערבות הדדית ואהבת אדם - למלא את תפקידו, ואפילו "מצליחים" ליצור ממנו דת מאורגנת שכעבור כמה מאות שנים, לאחר שמאמיניה יירדפו בעצמם (ע"י הרומאים) תרדוף בעצמה בני דתות אחרות. פוליטיקה וסכסוכים פנימיים מולידים עוד סכסוכים פנימיים, ובשאון צחצוח החרבות התיאולוגיות משתיקים את האמירה המקורית - כמה נפלא היה לו אנשים היו נחמדים זה לזה לשם שינוי. נכון, זה לא מסתדר עם כל מילה בברית החדשה וזה ודאי לא מסתדר בכלל עם אושיות הנצרות כדת מאורגנת. אבל גם אושיות היהדות כדת מאורגנת לא נקייה מבעיות. נסו ותראו אם זה מתאים לכם.
|
|
||||
|
||||
אנשי דת רבים, מבקשים להחזיר כיום את השיח הדתי לסדר היום ולמיינסטרים האמריקני. בטקסטים רבים העוסקים באמונה ודת מושמטת המילה "נצרות" על מנת לא ליצור אנטגוניזם וכן לקבל את תשומת ליבם של רבים שלא היו מקשיבים לטקסטים דתיים מובהקים. אחת הדוגמאות לכך, למשל, היא פרסומת בטלוויזיה לאוסף של 7 דיסקים שכוללים שירים של מבצעים אמריקניים ידועים ששרים על אמונה, התחזקות וצדקת הדרך. מילים כגון ישו, דת, נוצרים, כנסיה וכו', לא מוזכרות ולו בהברה אחת בשירי הפופ הקצביים והקליטים שנראה כאילו נלקחו היישר מערוץ מוזיקלי טלוויזיוני. עם זאת, הפרסומת שאורכה כעשר דקות מדגישה את האהבה, הסבלנות והאמפתיה שימלאו כל אחד שיאזין לאוסף, ראיונות נערכים עם אב שלא היה קשוב למשפחתו ורצה לעזוב אך מתוך הקשבה לאוסף חזר בו, עם אם שהזניחה את בנה משום שבחרה לעבוד בעובדה תובענית וההאזנה לאוסף פקחה את עיניה וגרמה לה ליצור סדר עדיפויות בריא, ובכלל, 7 דיסקים עולים פחות מטיפול פסיכולוגי... בשורה התחתונה, כולנו יכולים להעזר בכל הערכים הנעלים של אושר וסובלנות, השאלה היא כמה רוצים באמת להקשיב וכמה רוצים רק לדבר. |
|
||||
|
||||
מסכימה. ורק הבהרה ליתר בטחון (אני יודעת שאת מבינה למה התכוונתי!). לא התכוונתי לתרופת פלא בדמות איזה ספר או דיסק שיהפוך את חיינו לנעימים יותר, ולא לדת שמתחפשת למשהו אחר (זה דווקא משהו שאינו חביב עליי במיוחד). התכוונתי למשהו עמוק ובסיסי יותר - קריאה של טקסט כך שהוא ייתן לנו משהו. מה שניסיתי להתייחס אליו הוא "מה אפשר וכדאי ללמוד מסיפור ישו", ובאותה מידה יכולתי להתייחס לשאלה "מה אפשר וכדאי ללמוד מסיפור מרטין לותר קינג", או מפלורנס נייטינגייל, או ממארי קירי, או מהדלאי לאמה, או מסוזן ב. אנתוני [הכניסו את דמות המופת האוניברסלית שלכם כאן]. |
|
||||
|
||||
ברור, רק שהאמריקניזציה המקומית, מאמינה באמת ובתמים שהמפתח לאושר טמון באותו דיסק או ספר, משום שלכנסיה קשה היום לפתות אנשים לשורותיה. מעבר לכך, בצד האקדמי הזה של החוף, אני מגלה שאפילו הנאורים ביותר, מקובעים כל כך בהשקפת המבט שלהם ומבחינתם ארה''ב היא פלזנטוויל אחת גדולה, הם מודעים שהרבה מאוד דברים נלמדים בהשראתם אבל לא מוכנים לקבל כלום מבחוץ. בטח שלא הצעות לשיפור ההתנהגות. |
|
||||
|
||||
איך קראו לסטנדאפיסט1 ההוא שאמר שלו סיפור ישו היה קורה היום היו הנוצרים מסתובבים עם כסא חשמלי קטן סביב הצוואר? 1 נו, זה שעשו עליו סרט עם דסטין הופמן. |
|
||||
|
||||
''לני''. (לני ברוס). |
|
||||
|
||||
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |