 |
אריק שרון היה, מאז ילדותו, בן-החקלאים בריא-הגוף שנחלץ להגן על בני-הגטו השדופים, "היהודים". אבל אריק שרון אף פעם לא היה שייך. הוא תמיד הסתפק בתפקיד הזה, של הבלעגולע שקוראים לו להציל את העיירה. נפגשתי איתו פעם אחת, בכנסת, לכמה דקות בדצמבר 2000, והצגתי בפניו את תוכנית "בית מגידו" - http://www.katzir.com/megiddo . התגובה שלו היתה לומר לי שאם אני מצפה למצוא בקציר אנשים שיילחמו לצידי, אני אתאכזב. "תמיד זה היה מיעוט שנלחם", הוא אמר (פחות או יותר במילים אלה). "גם ב-1948 רק מיעוט נלחם. מי שחושב אחרת טועה. היום המיעוט שנלחם זה המתנחלים". הוא הציע לי לפנות אליהם (ואני אכן עשיתי זאת).
גם בדבריו הציבוריים של שרון לאורך השנים בולט מאוד אלמנט החמלה וההזדהות הזו עם "היהודים". היהודים המסכנים שצריך להגן עליהם, היהודים החלשים שצריכים להילחם בעיקשות נגד הצוררים האכזריים המקיפים אותם. אפילו בחיזור שלו אחרי הדתיים במשך תקופה מסויימת ורכישת הבית ברובע היהודי של ירושלים אני רואה אלמנט כזה, של הצבר המבקש להזדהות עם "היהודים". אנחנו לא צריכים בלעגולע שיגן על "היהודים". אנחנו צריכים שהיהודים ישנו את אופיים ואת השקפת עולמם.
וזו הטעות של שרון, לדעתי, והסיבה שהוא לא יכול להנהיג את העם הזה באמת. אני יכול לומר לך שכאן, ב"אייל הקורא", אני מרגיש יותר חופש לומר דברים קיצוניים מאשר ב"ערוץ 7". ונדמה לי שזה לא רק אני: הנה, "הארץ" פירסם ראיון עם בני מוריס שדיבר בשבחי הטרנספר, ואף אחד לא צייץ. אם זה היה מתפרסם ב"נקודה", אני מניח שהיועמ"ש לממשלה היה שומע מזה.
השכבה היחידה בעם הזה שיכולה להחליט על מעשים קיצוניים - ולבצע אותם בהצלחה - זו בדיוק השכבה שקוראת (ויותר חשוב - עורכת) את "האייל הקורא", ולא זו שעורכת וקוראת את "נקודה". לכן אני גם מאמין שאני יכול לומר פה דברים שניצה כהנא לא יכולה לומר. לכן אני גם יכול לומר ולעשות בוואדי ערה דברים שהחותן שלה (חמה? חותנה?) לא היה יכול לומר ולעשות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש