 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל כל הקומדיות שגורמות למבקרים ליפול מהרגליים לא מוציאות ממני אפילו חיוך. ב''חייל האמיץ שוויק'' כמעט נרדמתי, ב''נאסר א-דין'' שיחקתי סנייק לראשונה בחיי, וב''מחכים לגודו'' נשברתי סופית ומאז (כבר שנה) לא הייתי בתיאטרון. כנראה שהמסקנה היא שאני פשוט לא אוהבת הצגות. פעם מאד מאד אהבתי- הייתי תולה את האשם בבחירות האחרונות שלי, אבל בכל אותן הצגות הקהל שלידי התפוצץ מצחוק. אולי הגיע הזמן להיגמל מקומדיות, אבל משום מה רק עליהן שומעים דברים טובים, וכיוון שההשקעה גדולה כל פעם אני מתפתה להאמין להם. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
באישה, בעל בית של הספרי, יש קטע בו קרן מור צורחת על בעלה (גל הויזמן?) צרחות בריאות מכל הלב. הקהל מתגלגל מצחוק ואני מצאתי שזה קטע כל כך נוגע ללב, שמי שלא עבר אותו, לעולם לא יבין. ואגב, נסי הצגות מודרניות. חוש ההומור של הקלאסיות כמו "מחכים לגודו" או "החייל האמיץ שווייק" מיועד למי שכבר ראה את אותה הצגה כמה וכמה פעמים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |