 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבדיחה מספרת על אותו יהודי שבא אל השדכן וביקש ממנו להכיר לבנו כלה נאה. ענה לו השדכן, כי זמנים קשים הגיעו, והבנות אינן מעוניינות להתחתן, "אבל", הוסיף השדכן, "יש לי עבור בנך כלה נאה, אמנם רגלה האחת קצרה מדי, אך מאידך, רגלה השנייה ארוכה יותר, כך שהחיסרון מתקזז". צאו וראו, כי בעיריות רבות, מזה חודשים ארוכים לא שולמה משכורתם של עובדים רגילים רבים. לחלק ניכר מעובדי עיריה אלה נותקו השלטרים של החשמל והטלפון בבית. הילדים שלהם יודעים שאין כסף לחוגים ולטיולים. ולאלה שטרם נותקו, הגם שמשכורתם לא מגיעה, אבל חשבונות החשמל, הטלפון והארנונה מגיעים בעתו ובזמנו. ולאף אחד במדינה לא איכפת ממי שמצידם ממשיכים לעבוד בהתנדבות. כך משתמע מ"מכתב לאלוקים" שפירסמו העובדים בכלי התקשורת, בשל אטימות ליבם של השרים אשר אליהם נואשו לפנות: אולם, הסירו דאגה מלבכם. כדי לקזז את העניין, קיימים עובדים בכירים אחרים, שכמעט ולא עובדים, אך משכורתם השמנה עד למאוד, נכנסה לחשבונם גם נכנסה. כך שאין מה להלין ואין מה להקים קול צעקה. כי הכול מקוזז כמות שצריך, ובקו הממוצע לא זז דבר.1 1 מכאן ברור שאינני פתי מאמין לראש העיריה או לסגניו הנכבדים והמקורבים לצלחת, על שאינם נוטלים את תלוש משכורתם השמנה עד למאוד. לדעתי, הצהרותיהם ההומניות נאמרו רק לראוות כלי התקשורת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מכתב גלוי לבורא עולם, אחרי שהממשלה לא עונה יום אחר יום אחר יום אנחנו מגיעים בבוקר לעבודה. דואגים לילדים ולנוער, לתלמידים, לחזקים ולחלשים. אבל חודש אחר חודש אחר חודש אנחנו לא מקבלים משכורת. מנהל הבנק כועס. הבית כמרקחה. המשפחה מאיימת להתפרק. במכולת כבר לא מוכנים לרשום בהקפה, אך בממשלה מתעלמים. בחודש הראשון, כשלא קיבלנו משכורת, כעסנו. בחודש השני נבהלנו. בשלישי התחלנו לפחד. ברביעי לבכות. בחמישי לקוות. ובשישי כבר לא היה כוח לבכות, אז התחלנו לצחוק. מדי פעם אנחנו חולמים על היום בו כל המשכורות שחייבים לנו ייכנסו ביחד ונקבל פתאום "בוחטה של כסף". אנחנו מספרים לילדים שלנו על היום הזה, אבל היום הזה איננו מגיע. שואלים אותנו ממה אנחנו חיים, ממה אנחנו מתפרנסים, ואנחנו לא יודעים לענות. האמת היא שאנחנו כבר לא ממש חיים, וכבר לא ממש מתפרנסים. למרבה המזל, יש כמה חברים טובים וקרובי משפחה שעוזרים, וההסתדרות שנותנת מילה טובה ואפילו צ' ק נדיב על החשבון כדי לעזור. עכשיו אנחנו מתחילים למצוא את עצמנו מסובכים בשוק האפור. אין לנו כסף לשלם לילד לטיול בבית ספר, לחוגים, ואפילו לא לאוכל. בממשלה אומרים כל הזמן לכו לעבוד. אנחנו הולכים. חינכו אותנו מגיל צעיר, שכל עבודה מכבדת את בעליה. אי אפשר לומר עלינו שאנחנו פרזיטים, עצלים, לא רוצים לעבוד, או חסרי השכלה. לפי תלושי המשכורת שלנו אנחנו "מעמד הביניים". לפי חשבון הבנק שלנו אנחנו עניים. אף אחד בממשלה לא מתייחס אלינו, ואנחנו פונים אליך, אלוקים, ומבקשים כי תפרנס אותנו בכבוד, שלא נזדקק לבריות ולא להלוואות. בהתחלה פנינו לשר האוצר, הוא הרי חושב שהוא אלוהים. הוא לא ענה. עכשיו אנחנו פונים אליך. גדעון רחמים, עובדי מתנ"ס קרית-מלאכי, שמונה חודשים בלי משכורת מתוך: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, איך הם מצפים שהממשלה ושר האוצר ייענו לפניותיהם של אנשים הנסמכים על ההסתדרות המשוקצת. שיגדלו שפם, שילכו לעמיר פרץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Fat lot of good that would do him. טוב, נו, אולי משהו אחד טוב יצא מכל העסק: הם יחזרו בשאלה.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא חשבתי את ההפך הגמור: שהם יחדלו מלסמוך על תבונתו של האדם המודרני במדינתו הנאורה, שניהולה השלומיאלי והאגוצנטרי לא היה מבייש את החשוכות שבארצות ערב. "מפני שפה (בישראל) כולם שונאים זה את זה, רוצים להרוס זה את זה, לדרוס, לחסל, מוכנים להמציא עלילות שקר זה על זה, רק כדי שיעמדו גבוה יותר כשהם דורכים על גוויות! ליהודים לא צריכה להיות מדינה! כל השִפלות היהודית צפה פה למעלה ונותנים לה חותמת רשמית!" - הסופר אהרן מגד, חתן פרס ישראל לתשס"ג, בנובלה האחרונה "נקמת יותם", בהוצ' זמורה ביתן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |