 |
|
 |
||
|
||||
 |
המאמר מקסים ונהניתי לקרוא אותו. חוץ ממקום אחד (למה לתרגם "ידידתי"? מה הידידה הזאת מסתובבת אצלו כל הזמן בבית?) לא הייתי מבחין שמדובר בתרגום. אבל אני חושש שלא הבנתי את הטיעון. דיקרט מעוניין ב"דברים כשלעצמם". זה הרעיון העיקרי ב"הגיונות": הוכחות לקיום דברים מתוך חקירה אינטרוספקטיבית בלבד (הוכחות לאונטולוגיה מתוך אפיסטמולוגיה). מה זה משנה אם לאדם יש "אשליה" או סתם חוסר-ידיעה מאיזשהו סוג? ככל שזה נוגע ל"דברים עצמם", זאת עדיין תרמית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדובר באשלייה שאינה ניתנת לאבחנה בשום דרך חושית, הרי המושג אשלייה הופך לחסר משמעות. מבחינתו של תום יכולים הפרחים להיות אשלייה של פרחים, בהגדרה זו. לדעתי, ניתן להכליל ''דרך חושית'' לעניין זה לכל דרך הניתנת למדידה על ידי האדם (גם אם היא מעבר לתפישה החושית הישירה שלו). אבל, אם מדובר במצב שהאדם לא יכול בשום אופן להבחין בין האשליה למציאות, המונח אשלייה מאבד את משמעותו. מבחינת האדם אלה ואלה פרחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, את זה אני מצליח להבין. אז מה? אולי המונח "אשליה" לא מדויק (בתרגום מאגנס משתמשים ב"טעות"). עדיין, דיקרט מבקש להכיר את "הדברים-עצמם", ומציע דרך להתגבר על אפשרות הטעות ללא שימוש ברשמי החושים. ז"א, שהוא במילא לא חושב שהידיעה שמושגת באמצעות החושים רלוונטית להכרת הדברים-עצמם. אז למה זה משנה לו אם יש עוד חוש או פחות אחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אין שום הבדל בר מדידה בין "הדברים עצמם" לבין "האשלייה של הדברים", הרי האשלייה של הדברים והדברים עצמם הם אותו הדבר, עבור תום. קיומו של חוש נוסף (או אמצעי מדידה נוסף) שאינו בהישג ידו של תום עושה את ההבדל. אין חוש = אין הבדל ומכאן, שהאשליה היא היא הדברים, משום שלעולם לא תוכל התרמית להיחשף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי להבהיר משהו לעצמי: נניח שאותו תום באמת לא היה מוצא שום הבדל בין ה"אשליה" לבין "הדבר עצמו" מבחינת החושים פרט לכך שה"אשליה" לא היתה נוהגת על פי נסיונו והכרתו את העולם. נגיד מילי מנופפת בידיה ועפה בחדר. ברור שתום היה מבין שיש כאן אשליה. השאלה היא באיזה חוש הוא השתמש כדי לחשוף את התרמית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראייה. (ההנחה שיש ידע עולם היא הנחה מובנית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ההנחה שיש ידע עולם היא הנחה מובנית" -אני חושב שזו התחמקות קלה, אבל ניחא. אגב, בספר סולאריס יש קטע שמאיר את הנושא באירוניה. לצערי, קראתי את הספר לפני שנים רבות ואני מתנצל אם אני מסלף. <ספויילר> בשלב מסויים הגיבור מנסה להחליט האם הוא השתגע ומפנטז את האירועים התמוהים שקורים לו. כדי להרגיע את עצמו הוא מחליט לעשות חישוב אסטרונומי מסובך ואז לבדוק את החישוב באמצעות תצפית. האירוניה כאן היא כמובן שמי לידו יתקע שהוא אינו מפנטז את כל החישוב, או לפחות את תוצאות התצפית? האירוניה עוד מודגשת כשהוא מגלה לבסוף ניירות המכילים חישובים של חוקר אחר שניסה לאשש את שפיותו באופן דומה. כלומר, אפילו "אני יכול לחשב משהו על העולם, משמע אני שפוי" מוטל בספק, כי מי יכול להבחין בין חישוב לאשלית החישוב. אולי צריך להיות "אני חווה, לכן אני קיים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אין שום ידע מוקדם על העולם, החושים או אמצעי המדידה לא יכולים לעזור להבחין בין תרמית לבין מציאות. ההנחה היא שיש לנו ''הגדרה'' - אוסף התכונות המאפיין את... ואותו אנחנו מאמתים מול התצפיות שלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי זאת ההתחמקות. נניח שאני מודד את מיקום הירח בעזרת הראיה ( וטלסקופ וכולי). האם הוא במקום הנכון או לא? חוש הראיה תופס חלק קטן מאוד בהחלטה שלי לגבי האבחנה אשליה מול מציאות, כמו שחוש השמיעה שלי איננו העיקר שאני צריך להחליט אם סיפור הוא אמתי או שקרי. כנראה שאי אפשר להפריך את ההשערה הסולפסיסטית, אבל אפשר להמשיך לחפש סתירות אצל הגאון המרושע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידה בשימוש זה = אשליה של זוגיות | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |