 |
על רקע כל העינויים והמיתות המשונות המתוארות בספריו, נשאלת השאלה מה מציע לנו סאד? והתשובה: מתכון לאושר. הטבע נטע באדם יצרים שמחייבים מימוש ופורקן, כל שיבוש בהלימה בין היצרים הטבעיים הללו לבין התנהלותו של האדם במציאות חייו גורר חוסר סיפוק בחיים, להיעדר הרמוניה, לאומללות. גיבוריו של סאד אמורים להדגים לקורא את הדרך לאושר של מימוש היצרים הטבעיים, משום שלא קיים אצלן פער בין רצון למימוש, שהרי הן מגשימות כל פנטזיה שעולה בדעתן, בלי להתחשב בשום כבלי מוסר. המוסר המקובל, לפי סאד, הוא זה החוצץ בינינו ובין החירות והאושר, ולכן יש לנתצו. (לשאלתו לעיל של אחד הקוראים: כן, יש לקרוא תיגר על אלוהים ולהפילו כי כל המערכת המוסרית מעוגנת בו, והפלתו של אלוהים תביא להתמוטטותה).
רינון, לאורך כל ספרו, חושף את הסתירות הפנימיות בעולם הסאדי ומצביע על אי-לכידותה של תיאוריית האושר והחירות הסאדית. ביקורת ממקום של מוסרנות צדקנית אינה יכולה למוטט את התזה הסאדית, אלא לכל היותר לנסות להסתירה מעין הציבור ללא הצלחה; ביקורת אנאליטית של הטקסט לעומת זאת, חושפת את הבעייתיות של התזה, את אי התקיימותם באמת של אחדים מהתנאים המוגדרים הכרחיים להגשמת האושר הסאדי.
כך, למשל, ניתוח הטקסט מוכיח, שהמרקיז אינו מצליח לסלק ולהיפטר לחלוטין מרגשות בעולמו, בין אם מדובר ברגשות שליליים כמו קנאה וזעם, ובין אם מדובר על רגש אהבה. אולם, טוען רינון, "המציאות הרגשית של תלות בזולת מסוים כלשהו, עצם העובדה שאדם מסוים מצליח לעורר רגשות בנפש הגיבור, מעידות על חוסר היכולת לעמוד בתנאי המבודדות והקור האדיש שבלעדיהם המבנה הסאדי כולו קורס. אי-אפשר להפוך אדם לחפץ ובו בזמן לשמור על ייחודו האנושי".
התשוקה תמיד מופנית החוצה, כלפי אדם אחר, ועצם העובדה הזאת כבר יוצרת תלות בזולת, ולכן, על הגיבור הסאדי למצוא תמיד דרך לנתב את תאוותיו לעבר אנשים שהם בני אדם וחפצים בעת ובעונה אחת, "משימה בלתי אפשרית, שמביאה אותו שוב ושוב לאותה נקודה: רגע מותו של הקרבן." המוות הוא שמגדיר את האדם אנושי, אך הוא עושה זאת באותה נקודה שבה האדם הופך דומם, הופך לחפץ. אולם גם רגע מותו של הקורבן אינו מביא לאושר הסאדי המיוחל, אומר רינון בדיון שלו על לאקן וסאד. לאקן מראה כי בעולם הסאדי "כל עוד אינני רוצח אותך לחיי אין כל משמעות." אבל המוות הוא גם היעדרו המוחלט של הזולת, כלומר המצב המונע מהגיבור הסאדי למלא את התנאי השני לקיומו – היכולת לנתב את תאוותיו החוצה. "במילים אחרות, רגע אבדנו של הקרבן הוא גם רגע אובדנו של התליין, שקיומו כ'אני' תלוי במערכת יחסיו עם זה שיצאה נשמתו." לפיכך, הנוסחה המלאה של האישיות הסאדית, לפי לאקן, היא "כל עוד אינני רוצח אותך לחיי אין כל משמעות, אבל ברגע שאני רוצח אותך חיי מאבדים את משמעותם."
המאבק לאושר הסאדי נידון אפוא לכישלון מראש, והדרך היחידה של המרקיז לנסות להיחלץ מהמלכוד הזה הוא לא להשאיר שום חלל ושום רגע פנוי, ומיד עם מותו של הקורבן, הוא אנוס להיחפז למצוא את קורבנו הבא, וחוזר חלילה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש