 |
|
 |
||
|
||||
 |
יוסף ידידי, מאמר זה פרי הגותך בוחר לאחוז בסטאנדרטים כפולים בביקורתו המוצדקת כלפי הצד היהודי, היות ואינך בוחר להביט כלל בצדו האחר של המתרס - ובכך לתת דעתך לאמונת חלקים נרחבים מקרב אוכלוסיית הפלסטינאים המוסלמים בדבר שטניותם המולדת כביכול של הישראלים היהודיים באשר הם, לא כל שכן באי יכולתם הכמעט-קולקטיבית של אלו, לקורטוב ביקורת עצמית מערבית-חילונית. אין צורך מיוחד להרחיב היריעה על הקוראן ועל התייחסותיו השונות כלפי 'כופרים' למיניהם - מבית ומבחוץ כאחד - התקפות עד עצם ימים אלו. יש אף לשער, כי לו היית כאדם מוסלמי בוחר לבקר את הקוראן ומאמיניו בדרך - המוצדקת לכשעצמה - בה בה הינך בוחר תמידית לבקר את הדת והלאום היהודיים, דינך היה עלול להיות כדינו של מר רושדי. מעניין כלל לחשוב מה היה עולה בגורלך לו היית אשה מוסלמית, המעבירה ביקורת על עמה ודתה. מסקנה: אומנם חלקים מסויימים בתכני הדת היהודיים אכן בעייתיים, אך אין חלקם של מאמיניה אלו על תקן שחקנים בלעדיים במגרש המשחקים השכונתי מימי הביניים, המתקרא המזרח התיכון. שלך אלכסנדר מאן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין ויכוח, אבל אני חי בישראל ולא באיראן, ועל כן אני מבקר תופעות הרווחות בקהל הישראלי ולא בקהל האיראני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש וויכוח. - האם נכון הוא לבוא בדרישות גבוהות יותר מאזרחי ישראל היהודיים - חילונים כדתיים - מאשר מנתינים פלסטינאים - חילונים כדתיים - משני צדיו של הקו הירוק? מדוע? - האם אמורה מדינת ישראל לשמש 'אור לגויים' אף כלפי אויביה המוצהרים? מדוע? - האם צריכים הישראלים היהודיים - חילוניים כדתיים - להציב רף מוסרי ומוסרני גבוה יותר מעמים אחרים? מדוע? - האם אין להעביר ביקורת כלפי הדת המוסלמית בנקודות מסויימות, מפאת הסיבה כי יש 'להבין' את מגבלותיהם ו/או 'מוגבלותם' בנושאים שונים, וזאת בגין היותם נתונים לשלטון כיבוש בלתי מוצדק בעליל? מדוע? - האם אנטי-גזען אינו מסוגל להיות דומה לגזען, וזאת מפאת אי-יכולתו של הראשון לעמוד בפרץ, ובכל זאת לדרוש ולגזור דרישה וגזירה שווה בין קבוצות ואנשים שונים, היות ולשיטתו צד העולם הראשון מוגדר אפריורית כ'בלתי צודק' תמידית, בעוד שצד העולם השלישי אמור 'להיות מובן ונסלח' תמידית? מדוע? - האם הומאניסט, לפי הגדרתו המדוייקת של מושג זה, אינו אמור לשיטתו אף לבקר חריפות את הנעשה והמתרחש בקרב הפלסטינאים פנימית, ללא כל קשר לאמונתו כביכול בצדקת מאבקם של אלו? מדוע? ונקודה אחרונה וחביבה: האם ניתן לתמוך אוטומאטית בצד אחד מבין שני צדדים המצויים במלחמה, היות וצד זה פתוח יחסית לקבלתה ולספיגתה של ביקורת? מדוע? אשמח לקבל מספר הבהרות אקדמאיות בעניין. שלך אלכסנדר מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שהדרישות המוסריות כלפי הערבים צריכות להיות פחותות מהדרישות המוסריות כלפי ישראל בפרט והמערב בכלל. לא נדרוש ממפגר להבין את תורת היחסות, מתינוק להיות בוגר, מקוראי האייל - להבין את אוצר המילים שלך, ומערבי להיות נאור. אין לזה דבר וחצי דבר עם היות הערבים נתונים בכיבוש, אפילו בסעודיה המשגשגת והחופשית אין מצב זכויות האדם בכי טוב, וזאת בלשון המעטה. הערבים אינם מסוגלים אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא משתמש בעמים אחרים כקבוצת ביקורת ומודד את ישראל על פיה. אני אומר שראוי לה למדינת ישראל - לשם עצמה, לשם קיומה, עזוב אותך מאור לגויים - להיות רציונלית. רוצים הפלסטינאים לסגוד לעשתורת? זה עניינם. הדבר מטופש להחריד - לפחות בעיני - ורווי בסתירות עצמיות - כך על פי פלסטינאים רבים - אבל זה לא ענייני. הפלסטינאים אמורים לעצב את רשות הציבור שלהם בעצמם. מאחר ואני רואה עצמי כחלק מהציבור הישראלי, ולא הפלסטינאי, אני מנסה לעצב את התודעה הציבורית הישראלית. הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען הציבוריות הפלסטינית הוא לצאת ממנה. ודאי שמותר להעביר ביקורת על הדת המוסלמית. מנהג מילת הנשים הוא תועבה, וכך גם כל דיני "כבוד המשפחה". מקומם לא יכירם בחברה מודרנית. אבל, מה לעשות, השפעתה של הדת המוסלמית על התודעה הציבורית הישראלית נמוך אין שיעור מזו של הדת היהודית, במיוחד הדת היהודית "העממית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן כרציונליסט אתייחד עם זכר יקיריי שאינם עוד במחשבתי , אני מרגיש שאין תוחלת בזיכרון ההולכים דווקא במקום הפיזי שטמונה גווייתם, תוהה אני אם רוב העולם שטוף באמונה תפלה בנושא זה ורק ההודים ואני זכינו להארה בעניין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשורה הראשונה צ"ל כשאתייחד אם זכר יקיריי שאינם עוד . יהיה זה כשאזכרם באשר אזכרם. ואין אני מייחס כל ערך כלפי הגופה לאחר שנפרדה מחיותה.אם אראה מקרה של התעללות בגופה, אני אשנא את הרוע שבלב המתעלל/ת אבל אשפוט את המעשה כטפשי. [חברים ,ש"היגיון משותף" היה מגדיר אותם כרציונאלים למשעי מגלים בעניין הייחס למתים התנהגות רליגיוזית,לזכותם יאמר שהם נאורים מספיק למרות הטאבו מבחנתם ולא שוללים את היחס שלי לנושא מבחינה מוסרית] שאלתי לכותב היא האם הנורמה של העמדת מצבת אבן מעל מקום הקבורה וכל הטקסיות בעניין[זרי פרחים או אבנים שמשאירים קרובים על גבי הקבר לעצמם] היא חלק ממושא ביקורתו ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מדובר במצווה מן האיסלאם או במנהג מקובל שאימאם יכול להשרישו מבלי לשנות דבר באיסלאם? אני שואל מתוך בורות ולא רטורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אודה שאיני מבין. מדוע לקחת משפט סתמי, שאינו נובע ישירות מתוכן המאמר, ולהפוך אותו למרכז הדיון? אין לי ויכוח עם טענתך המשתמעת לביקורת 'שוויונית' לשני הצדדים, אך בכך אתה מתמקד באמירה הפוליטית במקום באמירה הכללית. אישית, נראה לי הדבר מעייף ומחמיץ את העיקר. המאמר מעניין, מזכיר נשכחות, ומבקש לחדד מחדש את הפגמים ברציונליות של חיי המעשה. הכותב הוסיף אמירה סתמית, בלתי מבוססת, ופרובוקטיבית לגבי אפיון פוליטי של רוב המאמינים באמונות תפלות. אז מה? אסור לו לזרוק אמירה מרגיזה? אנו חייבים להתייחס אליה? לא לטעות. איני חולק על *זכותך* להתרעם ולהתווכח, אלא רק על התועלת והעניין שבדבר. אולי הפגם הוא בי, שכל כך משתעמם מהקוטביות וחלוקה למחנות המאפיינת כמעט כל ויכוח. לטעמי, עדיף היה להתעלם באלגנטיות משורה שטותית אחת, ולהינות ממאמר יפה, שראוי שיעורר ויכוח לגבי סגידה לאל מול רציונליות, אמונות טפלות מול לגיטימיות, וספקנות בריאה מול אמונה בחילוניות. אם נלך עם איזכורי משפטי המכשפות צעד אחד נוסף, הייתי פונה לא לדת המודרנית דווקא, אלא בצורך הציבור באמת מוחלטת. בחברה החילונית הפנייה אינה למוסדות דת לצורך זה, אלא אולי למוסדות משפט. כך יוצא שמוסדות שאין ולא היתה להן דרך לוודא אמת עובדתית הופכות לאסמכתא לאמת המוחלטת, באופן מנוגד למטרתן המוצהרת: ביסוס מוצדק מוסרית של שמירת סדר ציבורי, תוך מיזעור טעויות בהערכת העובדות. אין היום חולק שמיזעור זה לא מוביל לאמת מוחלטת, אך עדיין מתנהגים כאילו זה כך, כמובן כאשר זה נוח. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |