 |
למרות שבד"כ אני משתל לא לענות לאלמונים, הנושא נראה לי חשוב מספיק כדי שאגיב.
אני נזהר מאד בנושאי אושוויץ (כמו בנושא ואגנר-ישראל) משום שהשואה מהווה ארוע כל כך עמוק ומכריע שמכאיב לאנשים גם אם אין להם שום קשר ישיר לניספים, בזמן, במקום, בקשרים משפחתיים.
לכן אני לא אצטט ישירות את דב"א, רק אזכיר שבספרו "לזכור ולשכוח" יש אפיזודה שלמרות שיטחיותה הדב"אית, היא די מזעזעת ברובד עמוק. במיוחד בהקשר של הדיון הזה.
מאנשים שמאד קרובים אלי שמעתי חוויות מ"מסע החיים" לאושויץ ואני מעיד עד כמה הנסיון הזה השפיע עמוקות על חייהם. מצד שני, מקריאה בעיתונות אנחנו רואים שבני נוער אחרים חווים חוויות אחרות לגמרי במפגש שלהם עם פולין והמחנות. מבחינה זו, אין לי צל של ספק שכל נסיעה לא מגלה דבר מה חדש כמו שהיא חושפת ומעצימה את המטען שהביא עימו הנוסע. מעניין לבדוק את התגובה של בני נוער ישראלים לעומת בני נוער [יהודים] אירופאיים או אמריקאיים שמגיעים לאושוויץ במסגרת "מסע החיים", ודי לחכימא.
מהבחינה הזו, דרוש לב של אבן, או כוחות נפש [רציונליים?] גדולים מאד כדי שלא להזדהות עם מה שאצ"ג כתב ב"ספר האיליות והכוח". ספר האיליות והכח - הכמיהה לעוצמה - הנוקמת? העומד בפרץ? הזוכרת ולא שוכחת? המתגברת?. מזכירה את הסיפור על היהודי שאכל במטרה להשמין "כי כשיעלו אותי על המוקד, אני לא אכלה תוך כמה רגעים אלא אבער באש גדולה".
באין קשת נראית בענן, סימן כי שפון עוד חרון
וכבשן הגויות-האויבת יוקד...
אבל אנו שכחנו ענות ואיומי מיתות ומוקד.
השיכחה וכפירה מתהלכות זוג-נטויות-גרון --
(לוח במבוא א')
ובכל זאת, מידה של ענווה לא היתה מזיקה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש