 |
|
 |
||
|
||||
 |
נהניתי מאוד מקריאת המאמר. מה שתפס את עיני, במהלך קריאתו ועורר שאלה, היה הטענה בדבר ניתוקו של האדם מהטבע. ניתוק הנתפס באור שלילי, ויכול להוביל לתוצאות הרסניות. עולה השאלה - האם היה אי פעם חיבור או ניתוק של האדם מהטבע? נדמה לי, שזוהי אמונה רומנטית, תוצר התנועות הרומנטיות במאות 18-19, אשר קראו לחזרה לשורשים, לחזרה לעידן התמימות, או דוגמת החזרה ליער, קרי רוסו. תנועות, שככלל צמחו על רקע ההתפתחות התעשיתית, ששינתה שינוי יסודי לטוב ולרע, את פני האדם האירופאי והמערבי. אינני שוללת או מחייבת אמונה זו, רק תוהה לגבי משמעותה. והרי ניתן לאמור כי האדם הוא חיה בעלת מודעות, בעל רפלקסיה עצמית. לכן, הטבע הוא חלק אינהרנטי באדם. יתכן כי הכמיהה לחזרה לטבע, מסמלת את הכמיהה האמורפית, תחושתית באדם, כמיהה היכולה לקבל פירושים שונים. שפינוזה למשל תיארה כרצונו של האדם לפרוץ את גבולותיו הוא, וטען שכמיהה זו היא המאפשרת תנועה, קרי חיים. ניתן לתארה אף כרצון לחיים הרמונים. ולעיתים נדמה כי בתקופתינו, זהו מצב כמעט בלתי אפשרי. אינני מתווכחת עם טענה זו, רק תוהה לגבי יעילותה. נדמה לי עקר במקצת, לפנטז על ימי עברו (אם היו אי-פעם כאלו...). האם זהו התיאור היפה ביותר, האינטיליגנטי ביותר המתאר אדם מהו, כמיהה מהי? סוברת שלאו דווקא. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |