|
גלעד, תודה על המאמר המרתק. אני יכולה לחשוב על דרכים שבהן התפיסה המיסטית של סופרי ההיכלות דווקא תתרום למונותאיזם ותועיל לשירוש השקפות עולם אחרות.
כשתוחמים גבול לאל - מגדירים את מידותיו מפורשות - יכולים להבחין בין מה שהוא האל ומה שאינו האל. קביעת המידות הפיסיקליות לאלוהות מצליחה לעשות זאת על ידי הגבלת "תחום האלוהות": מחד, אלוהים אינו נמצא בכל העולם, ולכן תפיסות פאנתיאיסטיות, לפיהן הוא מצוי בכל, אינן מתקיימות. מאידך, המימדים המתוארים הם גדולים מספיק כדי שלא יהיה סיכון שנטעה ונחשוב שהאל אפילו מתקרב למידות של אדם רגיל.
גם סיפור ענישתו של מטטרון יכול היה לתרום ליהדות המיין-סטרים: גם בתורה, מי שמתחכם עם ה' מועמד על מקומו. התלמוד ומקורות אחרים מפרשים מקרים סתומים של ענישה על ידי האל כקשורים להתיימרות או להפרת הוראות מצד בני האדם. אני יכולה לחשוב, למשל, על מנחתו של קין ומדוע לא התקבלה, ועל משה שנגזר עליו לראות מנגד את הר נבו בגלל הבעיה ההיא עם המים מהסלע.
ועוד: הסיפור על הארבעה שנכנסו לפרדס כולל "הגנות" מפני תפיסה פשטנית של גן העדן. העובדה ששלושה מתוך הארבעה לא הצליחו לעבור את החוויה ולהיוותר שלמים בגופם ובנפשם, היא תמרור אזהרה לאלה הסבורים שהעובדה שאפשר לתאר לנו את ה' ואת המלאכים מקרבת אותם להישג ידנו. במובן הזה, יש כאן תחליף, מסוג אחר, לאי הנגישות של האל במונותאיזם האבסטרקטי.
כמובן שאני מבינה מדוע חששה האורתודוכסיה היהודית מהישענות על ספרות ההיכלות כמקור ללמוד על האל, אבל אפשר היה לסמוך יותר על מנגנוני ההגנה היהודיים בעליל הבנויים לתוך הסיפור.
|
|