|
בסוף המאה התשע עשרה, התנהל מאמץ לסינכרון בינלאומי של שעונים, באמצעות אותות שהועברו בכבלים תת-ימיים או לאורך פסי הרכבת. במשולב, גם קוי האורך העולמיים מופו באותה שיטה.
ב-1898 המתמטקאי הנרי פואנקרה כתב ששעונים הנעים יחסית ל"אתר" יכולים לצאת מסינכרוניזציה. הוא הציע שיטה למדידת הזמן הסימולטני, בחישוב הזמן שלוקח לאות-הזמן לעברו מנקודה לנקודה. הוא סרב להניח שלזמן שנמדד על ידי שעונים בתנועה או במנוחה, יש אותו סטטוס. אלברט איינשטיין קיבל את ההנחה, ובזה ביטל את תאורית האתר, וקבע שהזמן הוא יחסי.
עוד במאמר של הניו יורק טיימס ובמצגת השיקופיות
|
|