 |
|
 |
||
|
||||
 |
השיר הזה מחולק בעצם לשניים - חלק "חווייתי", אישי, וחלק של אמירה כוללנית יותר. אישית, החלוקה הזו היתה לי חדה מדי. הייתי מסתדרת יפה עם אחד החלקים בלבד (ואני מעדיפה את השני דווקא). החלק הראשון, הסיפורי, מזכיר קצת שירים של רוני סומק (שאני לא מעריצה) - הוא מתחכם מעט ועם זאת קל להבנה. לפעמים קל מדי. כשאין בעיה לפענח, למשל, שבבית א' מופיע "מטוס" ובבית ב' מופיע "אווירון", בבית א' מופיע "מחלקה ראשונה" ובבית ב' "כיתה א"' - הקריאה הופכת לסימון V ועוד V, למעבר בין תחנות מוכרות מדי. אמירה כמו "עברית נושנה שמעלה חיוך רחב על הפנים" בעייתית בעיני. בפרוזה אישית הייתי מקבלת אותה דווקא. בשירה הייתי מצפה לקבל קצת בשר, ולא תמונה של סטייק. כלומר, הייתי רוצה לקבל טעם מהחוויה האמורה ולא לשמוע ש"היא מעלה חיוך רחב על הפנים". איך אומרים בקולנוע? אל תקריין, תראה. זו אכן משימה קשה מאין כמוה להעלות חיוך רחב על פניו של קורא שירה (למעשה, משימה קשה יותר מלגרום לו לבכות). אבל היי, בשביל זה אנחנו פה. אביו של הכותב עשה את כל הדברים האלה. אבל של מי הזכרונות? איך הגיעו לשיר? האם מסיפורים של אבא? מניחושים של המחבר, רק על סמך הדור שאליו השתייך אביו? הסיפור האישי-כביכול נעטף כאן בכסות קולקטיבית (שגם היא בעצמה עטופה בכסות "השמות שבהם קוראים לדברים"), ומאבד מהחד-פעמיות. תחושה אישית שלי, אולי אני מחמירה מדי. אגב, האם באמת כשהאב מת, הוא נטמן ב"בית עולם"? האם האב באמת דיבר כך על קבורתו לפני שמת? של מי המילים האלה, "בית עולם"? כי אם הן של הקוברים אותו, הם צעירים ממנו וכבר לא משתמשים במונח הזה. "שפתי שלי גם היא כבר מעלה חיוך" - בעיני הצעירים ממני, מן הסתם. אבחנה יפה (כל דור מחייך לשפתו של הקודם), אבל הניסוח משאיר אותי שוות נפש. כאן מגיע החלק השני, שחותך באחת את השושלת-לא-שושלת המשפחתית: מַחְשְׁבוֹת הָעִבְרִית אֵינָן עֲמֻקּוֹת יוֹתֵר עַתָּה, שִׂמְחוֹת הָעִבְרִית אֵינָן שְׂמֵחוֹת יוֹתֵר עַתָּה, דִּמְעוֹת הָעִבְרִית אֵינָן צוֹרְבוֹת יוֹתֵר עַתָּה, אֲבָל דִּבְרֵי הָעִבְרִית תַּכְלִיתִיִּים עַתָּה יוֹתֵר, וְהַמִּינִים בְּעִבְרִית שָׁוִים יוֹתֵר, וְגוּף רִאשׁוֹן בְּעִבְרִית מְעֻרְטָל יוֹתֵר, וְגוּף שֵׁנִי בְּעִבְרִית רָחוֹק יוֹתֵר, וְהַמִּקְלָע הַשּׁוֹמֵעַ עִבְרִית קוֹטֵל מַהֵר יוֹתֵר... זה ממשיך וממשיך, וכל האמירות האלה אחת אחרי השנייה, בקצב סטקטו מסחרר, משאירות רושם של מכונת ירייה. אותו "מקלע השומע עברית". גם כאן יש מעין רשימת מכולת של מאפיינים, אבל הסגון והקצב מצילים את הרשימה הזו מבנאליות. ככל שהיא מתמשכת יותר, היא צוברת כוח. אגב רשימות וחזרות - האמירה "כשהלכתי ימינה ראיתי ציפור" היא אמירה סתמית, אפילו עילגת. השוו את זה ל: "כשהלכתי ימינה ראיתי ציפור כשהלכתי שמאלה ראיתי ציפור כשהלכתי אחורה ראיתי ציפור כשהלכתי קדימה ראיתי ציפור כשהלכתי לאנשהו ראיתי ציפור וכשהלכתי לשם ראיתי ציפור כשהלכתי והלכתי הנה ראיתי ציפור כשהלכתי ימינה ראיתי מקור של ציפור כשהלכתי לאן". (יפה, לא? אין לי מסר, אבל הסטקטו, עם שינוי-ניואנס קל בכל פעם, כל כך חזק, שהוא מזריק מרץ במסר, יהיה אשר יהיה). אז היה אפשר להיפטר מרשימת ההבדלים שבבתים א' ו-ב', ולהישאר עם הסטקטו. להגביר אותו, להכניס אליו תמונות חיות (אנשים, רחובות) ולא רק סמליות (כסף, תאומים...), לצבוע אותו בצבעים של חוויה. רק הפואנטה, ששוב מוזכר בה החיוך, מחלישה לטעמי את הסיום. כי התחושה היא, שהכותב לא הצליח להחליט אם הוא כותב "חוויה אישית" או "אבחנה נוקבת", וערבב קצת מזה וקצת מזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זו הבעיה שלי עם השיר, בדיוק, ואולי בגלל זה אני מרגיש שלא קיבלתי ממנו כלום. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |