 |
לא יותר פשוטה מאותה אופרציית-על שתוארה לבצע מה שכמעט מוסכם, מה שעראפת אמר עליו "כן עם הסתייגויות" וברק לא אמר כלום: לפרק סוף סוף את ההתנחלויות שב95 אחוז מהשטחים הכבושים, לתת שטח חלופי בחולות חלוצה או במקום פחות משפיל, ולהסכים לזכות שיבה במתכונת מצומצמת כלשהי של 50 אלף בשנה כדי לסיים את הסכסוך. ובניית רבי קומות באיזור טול-כרם לשבים.
זכות שיבה גדולה יותר כמוה ל"חזרה" המפורסמת של המתנחלים לחברון, לבתים מהם גורשו במאורעות.
עניין השלום צריך להיות ויתור על ההיסטוריה (48) תמורת העתיד (2001?).
הכותב קצת נכנס לסחרחור ופאניקה, כשל אדם שאכל מאכלים חריפים, בצטטו איזורים ימניים משני הצדדים כ"עובדות". כשם שברק אומר שירושלים המאוחדת בידינו, כך גם ערפאת אומר שזכות השיבה מקודשת (הוא גם לא אמר את זה, בעצם). כשם שלנו תהיה קשה הפרידה מהר הבית (לא לי, אבל להרבה אנשים), כך להרבה פלשתינים תיראה ההתפשרות על זכות השיבה כדבר קשה.
אני לא מבין מה ההבדל בין חיים ישראליים בנאמר גדרה, לחייו של הונגרי בבודפשט?
אז היתה לנו הרפתקה קצרה, ניסינו קצת לכבוש במצרים, לבנון, ירדן וסוריה, ואנחנו חוזרים לגודל הטבעי. לישוב הנגב והגליל, טיפול באבטלה - עניינים שקצת נשכחו.
מעט אופטימיות. יש כאן תהליך מאוד סטנדרטי של דה-אימפרליזציה שלוקח מעט יותר מדי זמן.
דיבורים על פירוק ישראל הם מעט ילדותיים ומלאים בשנאה עצמית שלא מתובלנת בהגיון בריא ובפרופורציות.
למשל הפסקה העוסקת בכותל - ערפאת לא מעוניין בו, ברורה קדושתו שמקורה יהיה אשר יהיה - מדוע הכותב מתעקש להחזיר את אותם אבנים צהבהבות שבהם לא גרים פלשתינים?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש