 |
שוב הצגה של "אנחנו" מול "הם".
שוב הטוהר היהודי המוחלט מול הרוע הגויי המוחלט.
שוב "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". (ויש עוד כאלה הקוראים לזה "ברכה".)
שוב שיוך כל דבר לא רלבנטי, אך אירופי, לשואה.
ושוב צריך לאוורר מהנפתלין את מאמרו החשוב של יהודה אלקנה (ניצול שואה) - "בזכות השיכחה" מעיתון הארץ 2.3.88:
"אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים(...) עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הפוליטי. כל האידיאולוגים של משטרים פאשיסטיים הבינו זאת היטב(...) שימוש בסבל העבר כטיעון פוליטי כמוהו כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים.
איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק גדול מאוד שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב'יד ושם'. מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש, 'זכור!' לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. 'זכור' יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת. ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה אינני בטוח, אבל בכל מקרה אין זו דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. אינני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבנין עתידנו ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה'זכור' ההיסטורי על חיינו."
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש