 |
|
 |
||
|
||||
 |
השורה הזו הזכירה לי את השירה של אורי צבי גרינברג. ההבדל הוא במובן של המילה. השיר הזה משתמש בוולגרזציה במעטה מודרני עם ריח שיינקינאי קלוש (לטעמי), במטרה לגרום להלם מסוים כדי לזעזע (ולא כדי להצחיק, כמו בתגובה 142982). הזין הוא כמובן ה"יהודי", מושג שלוקח על עצמו, באדנות מסוימת, לייצג גם את היהודיה. הזין הוא כמובן היהודים הנדחים שעובר התמרה במין מטאמורפוזה מוזרה. היהודי שנתפס על ידי "הגויים" בדמותו האלמותית של חלפן-כספים, מקבל על עצמו את הדין הזה בהכנעה וחושב על עצמו במונחים בלעדיים של כסף, חומר. כשמערבבים את הגשמיות הזו באדנות "הגויית" ונחיתות היהודים הנקלים באירופה, יחד עם הצורה בה היהדות (והנצרות) רואה את החומר, את הגשם כדבר מלוכלך שצריך לטהר ולמרק אותו במחזוריות סיזיפית, מקבלים שיוויון בין "הכסף הישן ממוצא יהודי" ול"יהודים עצמם", או בדברי השיר "מי ששורף כסף...פיסית ולא מטאפורית...ההמשך...זהו הפתרון הסופי" (הדילוגים בשיר הם על אחריותי). עכשיו, למטאמורפוזה - האירופאים, או אולי בעצם האירופאיות (שורוק בו'), או אולי שאיפות האחדות של השבטים האירופאים האלה, מבוססים על כסף, על צבירת עושר ומנעמי החיים כאן-ועכשי. כל זה תוך שיכתוב של ההיסטוריה, למחיקתה הכללית "בכסף הנקי מהיסטוריה". כאילו שיש דבר כזה, "יש מאין" שמנותק מההיסטוריה, וכאילו שמטאפורת היורו (והבסיס הפרוזאי שלו כמובן) יכולה לעמוד ללא "הדויטשמרקים, הגילדנים והפרנקים" (ההשמטות על אחריותי). אז היהודי שעליו אמרו הנוצרים "שיילוק", מפנים את הדמות שהולבשה עליו, מבצע פניה של 180 מעלות ומשליך את דימויו העצמי על אירופה (הנוצרית-פגנית שמכורה לחומר וגשם). בחזרה לאצ"ג. הוא משתמש ב"זין" דווקא לדימוי ברור של אירופה הרצחנית, שנלחמת בשכינה, ביהדות (שעוברת אצלו חילון עיברי). בשיר "לוח במבוא ב"' הוא כותב: וכבר--כלי הזין נדמו; הסיינה, בנות שיר בגויים, שהלבישוכן שמלות החופה ובעדי העדיים של כלות-דמי הקדושות. שכינת השיר העברית על סיני חלליה ניצבת, נישקפת על ים ויבשת גויים (מיותר לציין שכל מה שכתבתי נכתב בנימה ביקורתית על השיר). |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |