 |
|
 |
||
|
||||
 |
זוהי סוגיה מורכבת וקשה. לעתים קרובות, אנו נתקלים בדבר-מה, בדעה כלשהי, המקוממת אותנו באופן קיצוני - גזענות (שהיא אולי הדבר היחיד כלפיו אני, אישית, אינני יכול ואינני מוכן לנהוג בסובלנות), ביטויים קיצוניים של פילוסופיה "יחסית" (רלטיוויסטית - הכל יחסי, ולכן אין מוסר מוחלט; בשימושיה הקיצוניים, יכולה דרך-ראיה זו להצדיק אף את הנאציזם ומעלליו, ניצול ילדים טהאילנדיים, שריפת אלמנות בהודו - כל דבר, למעשה), ועוד כיוצא באלה. נשאלת השאלה - היכן עובר הגבול? והתשובה - לדעתי - כאנשים בוגרים (בתקווה), עלינו לקבוע לעצמנו את גבולותינו. לא נדע - ובזאת אני מצטרף לדברי העורך - נגד מה להיאבק, אם לא "נכירו" דרך כתביו, אם לא נבין, מהו ההגיון - גם-אם מעוות לעתים - המניע את דרכי-מחשבותיו, והעומד מאחורי בחירותיו ועקרונותיו. מעבר לכך - הגם שאני מתנגד, כאמור, ל"יחסיות הקיצונית" כפי שתוארה לעיל, הרי עדיין, חייב אני לשאול - מי אנו שנקבע, מהי דעה "לגיטימית"? לפני חמש-מאות שנה - ואף פחות - אנשים הועלו על המוקד, על שהעזו לומר "הארץ עגולה, וסובבת סביב השמש" - הלא, כל אדם בריא יכול היה לראות בעיניו, לכאורה - הארץ שטוחה, והשמש מטפסת בבוקר ושוקעת בערב! כולנו בני-אדם. ולאיש מאתנו אין מונופול על האמת. קשה להיות סובלני! בארץ הזאת, בה סגנון הדיון המקובל הוא פופוליטיקה-עם-טומי (ועלי להודות: אהבתי ואני אוהב לצפות בה - גם אני ישראלי/כנעני, ואני אוהב "דם"... מודה), צריך לנשום עמוקות כמה פעמים, על-מנת לשקול דברים בהגיון, ברצינות ובבגרות הראויים - אבל, דבר זה הינו חיוני, על מנת שניוותר בני-אדם. ועל-כל-פנים, כשחושבים, מה עדיף - חברה, בה כל אחד חופשי לומר את אשר על לבו, וכל אחד חופשי לענות לו ככל אשר יחפוץ, או חברה, בה - מפאת אימתה של צנזורה - מתפתח ניב צבוע, בו אינך יודע, מי לך ומי לצריך... אינני יודע מה אתכם, חברות וחברים - אני, אישית, מעדיף תמיד את הבהירות. אם מישהו שונא אותי, ברצוני שיאמר לי זאת במלוא החופשיות - ולא ש"ימרח" אותי בסיפורים. ומשום זאת אני, כשמאלני רדיקלי, מעדיף את הימניים הקיצוניים ביותר, המביעים בגלוי את איבתם לי ולרעיונותי, מאשר את אלו ה"מתונים לכאורה", הממלאים שפתיהם מתיקות מזוייפת, ולשונם דבש-רעל. קחו לדוגמא את האמריקאים. נכונות פוליטית!! הזו אנטי-גזענות? בסרט "קדחת הג'ונגל" (בו מוצגת אהבה בין גבר לאשה - ולמי מאתנו, שמבחינים במוצא-גזעי - גבר כהה-עור ואשה בהירת-עור), כזכור לכל מי שצפה בו, יש סצינה, בה משתעשע הזוג ומשתולל קצת - ושוטרים, העוברים במקום, חושדים, שהמדובר הוא בדבר-מה רציני, מתנפלים על הגבר וכופתים אותו באזיקים. ואז, כאשר שניהם צועקים לשוטרים, שזה בסדר, סתם השתובבות - מה אומרים השוטרים? לא, "ראינו גבר גוהר על אישה, חשבנו שזה מקרה חירום" - אלא, "ראינו גבר אפרו-אמריקאי גוהר על אישה קווקזית"... ולו היה גבר לבן, ובאמת היה מנסה לאנסה? הם דיברו בשפה הכי נכונה-פוליטית! אבל מוחם פעל, עדיין, על-פי קודים גזעניים. מכונת הצנזורה הקליפורנית היתה נותנת להם ציון "עובר". האם היו ראויים לו, לדעתכם? בעיני - כפי שציינתי יותר מפעם אחת - הגזענות הינה מחלת נפש קשה. אני רוחש בוז ותיעוב לאנשים, ה"רואים" את צבע-עורו של אדם, או את מוצאם הדתי,או הלאומי, שלו ושל משפחתו, וקובעים לפיהם(!) את התייחסותם אליו. ובעיני, כל המתנגדים ל"נישואי-תערובת" (מושג גזעני כשלעצמו) בסוכנות וכד', ניצבים על הסקאלה, המובילה לתאי-גזים ולנאציזם - גם אם, כ-מ-ו-ב-ן, אין הדבר אומר, שאכן יגיעו לידי כך!! אלא - כשאתה מתחיל לאמץ דעות גזעניות - ראה לאן זה, כבר, הוביל... ראה, ואנא, חזור בך! - זוהי קריאתי להם... אבל - וז-א-ת הנקודה החשובה - אינני טוען, שגישתי הינה חפה מטעויות! אין לי שום מונופול על האמת, אין לי שום זכות לטעון לבעלות על העובדות - "עובדות" הן מושג מדעי, ובאידיאולוגיה... לך תדע. כולנו בני-אדם. מוחינו שווים בחשיבותם - על כולנו להיות חופשיים לחלוטין לעשות ככל העולה על דעתנו, כל עוד לא נפגע באף אדם אחר. ועל כולנו להיות חופשיים לחלוטין לומר ככל העולה על רוחנו - ואם יפגע מי, הרי שפתוחה לפניו הדרך, להשיב לנו באותה המטבע המילולית החריפה - ומכך יצמח דיון, ומן הדיון נגבש ונלטש, כל אחת ואחד, את עמדותינו השונות והדרכים, בהן רואים אנו את העולם. אשמח לתגובות!! בכבוד רב, דניאל קלטי. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |