|
ברור שלא כל דבר *חייב* להתפרסם באייל רק משום שהוא נשלח אלינו. אך אם הנושא הוא בתחום נושאיו המוצהרים של האייל (תרבות ואקטואליה), וגם יכול לפתוח דיון - צריכה הרי להיות סיבה טובה מאוד לא לפרסם אותו. \'\'רוב קוראי האייל אינם מסכימים עם הכתוב\'\' היא לא סיבה מספיק טובה.
קרה בעבר שקיבלתי ביקורת על *איכותו* של מאמר שהתפרסם, בלי קשר לכתוב בו (ולא אנקוב בשמות), ואכן קיבלתי אותן, ולא הרגשתי צורך להגן על החלטתי לפרסמו (כי בדיעבד הסכמתי שהיא הייתה שגויה). אפילו, במקרה אחד מאוד קיצוני, הסרתי מאמר *לאחר פרסומו*, אם כי הסיבות היו יותר טכניות מאשר כל דבר אחר (הכותב התעקש להחליף את שמו בכינוי אווילי זה או אחר). כפי שציינתי בטור למעלה, אני לא חושב שמאמרו של נתניהו נופל באיכותו ממאמרים אחרים שהתפרסמו באייל בעבר. דומני כי הוא זכה ליותר מרורים פשוט משום שאנשים טרחו להחמיר איתו בשל תוכנו.
לנושא האחרון - חופש הדיבור באינטרנט. לפני הקמת האייל, נהגתי לפרסם אחת לכמה זמן מאמרים בעמוד הבית הפרטי שלי. לכאורה, לא הייתה לי שום סיבה להקים את האייל - הרי כבר היה לי מקום לפרסם את הגיגי. אך מאמר שהתפרסם יום לאחר בחירות 99\' נקרא עד היום, על פי רישומי האתר, על-ידי כ-400 איש בלבד. המספר הזה כפול ממספר הכניסות למאמרים אחרים, בעיקר משום שקישור אליו ניתן באתר \'\'חופש\'\'. למיטב זכרוני, קיבלתי תגובה אחת בודדה (בת שורה אחת) מאז פרסומו. כל מאמר שפרסמתי באייל נקרא על ידי אלפי אנשים, על פי רישומי האתר, ועל מספר התגובות לכל מאמר אינני צריך לספר לך. חופש הביטוי שנותנת הרשת לכל אינו אלא אשליה. לכל היותר, ניתן לציבור חופש הלחישה (כפי שמגדיר זאת משה נגבי). כל אדם יכול ללחוש את דעותיו, אך היחידים שישמעו את דבריו, אם בכלל, יהיו אלו שיחפשו אותם באופן ספציפי. גם זה לא תמיד עוזר. חיפוש אחר אותו מאמר מבחירות 99\' ב\'\'וואלה\'\' על פי הכותרת המדוייקת שלו לא הניב תוצאות. האייל נוצר, כמו הרבה אתרים דומים, נפתח כדי להוות מעין \'\'אתר גג\'\' לכל אותם אלו שרוצים לפרסם את דעותיהם ואת כתביהם. אתרים אלו יוצרים שלב ביניים בין אתר הבית הבלתי-נראה(*) של מרבית האנשים, לבין התקשורת הממוסדת, שאינה מאפשרת לרוב האנשים להביע את דעתם בצורה נרחבת וברורה. אתר דומה הוא \'\'במה חדשה\'\', שמאפשר לי ולרבים אחרים לפרסם שם סיפורים פרי עטינו, ומגדיל את הסיכוי שהסיפורים הללו ממש יקראו על ידי אנשים זרים לנו. חופש הדיבור עודנו מוגבל, אולי מעט פחות מבעבר, אך בכל זאת - טרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. אנחנו עדיין תלויים בכלי התקשורת הגדולים כדי לקבל את מרבית המידע שלנו. ורק לצורך הדוגמא - סיפור מוניקה לווינסקי ישב למעלה משבועיים באתר של מייק דראדג\' לפני שמישהו שמע עליו. מה קרה אחרי אותה תקופה? הוושינגטון פוסט, לאחר שבדק ואימת את הסיפור, פרסם אותו. רק אז הפך הסיפור לסקנדל שהיה. דומני שהיה לוקח לדראדג\' פחות זמן להביא את הסיפור אל הציבור אילו פנה מלכתחילה אל כתבי העיתונות הממוסדת...
(*) לא כל אתר פרטי נותר אלמוני. עמוד ביקורות הספרים של טל כהן, מתכנת האייל, מוכר ברחבי העולם וזוכה לכמות מבקרים גדולה מאוד. מי שיבקר בעמוד, יבין מדוע - איכותו גבוהה וברור לעין שהושקעה בו עבודה רבה. בעלי אתרים פרטיים אחרים, כמוני למשל, אינם מסוגלים, ולו מסיבות של ידע טכני פשוט, ליצור אתרים שכאלו. האתר האישי שלי נראה די עלוב, למשל.
|
|