|
||||
|
||||
הצלבנים היו אבירים, דהיינו לוחמים מיקצועיים קשוחים שחונכו על קוד מילחמתי אצילי. הם היו גם נוצרים דתיים מאד בעלי אוריינטציה סגפנית. האיסלאם מאידך היה אז בתור הזהב שלו, תוך תנופת התתפתחות באלגברה, מדעים ופילוסופיה, ויכול היה להעמיד אף צבאות חזקים, גם הם בעלי קוד אבירי. ערי הצלבנים היו למעשה קסרקטינים צבאיים, שניבנו כמצודות והיו מוקפים חומות עבות עם חרכי ירי ותעלות מים. האיסלאם, בפרט בתקופת צלאח א-דין היה אף הוא בעל אוריינטציה צבאית, אף ששמר על כללי אבירות, ומפאת תחושת עוצמתו, ביחד עם תרבותו לא נהג בצלבנים בברבריות אלא באבירות. זאת בשונה מהלוחמה המוסלמית היום שהינה לוחמה ברברית לכל דבר. מאידך, היהודים שהיגיעו לכאן לא היו בעלי אוריינטציה צבאית ולא בעלי קוד אבירי, ויכלו להגיע להישגים צבאיים רק בגלל ניוונם הצבאי והתרבותי של הערבים, לאחר 400 שנות הכיבוש התורכי בעל אדמיניסטרציה מושחתת. הלוחמה וההתפשטות היהודית במרחב הערבי לוותה תכופות במעשי עורמה ואקטים ברבריים (ראה "סרסנוך יא-מוחמד" של חיים חפר מתחילת מלחמת השיחרור), כשהכוח המרכזי בישוב כאן היו אנשי פנטזיות, שירים נוגים ויפים ורב-מלל בסיגנון הדרום אמריקני של רומנטיקה רבת מלל וחוסר תושייה צבאית ואחרת. אלה מתבטאים בין היתר ביסוד נירחב של תאורים מיתולוגיים ומיתוסים מרהיבים ושיקריים בעליל של תולדות הזרם המרכזי בציונות, הנפוצים בהיסטוריוגרפיה העממית. קודים ורוח אבירית ניתן אולי למצוא רק אצל האצ"ל והל"חי. בנוסף, משלב די מוקדם, מאופיינים האדמיניסטרציה והממשל היהודי בא"י בשחיתות קשה, המוצאת ביטוי בדברי לוי אשכול המנוח כשנודע לו על פרשת מעילות וגניבות של סכומי עתק ב-1946 בסוכנות היהודית, שהוא עמד בראשה: "אל תחסום שור בדישו". "מול היערות" של א.ב. יהושע הוא הסיפור החזק והאותנטי ביותר המוכר לי של ההוייה הישראלית מול החורבן הערבי בא"י, והכפרים והערים הערביים שהיו ואינם. אך אין דמותו של "שומר היערות" - סטודנט ניצחי מיוסר והזוי, וגם לא של הממונה על היערות -איש מסור וקשה, וגם לא הנשים המתבגרות המתנות אהבים עם השומר - אין הם מייצגים כלל ועיקר את ההוויה הצלבנית האבירית. הערבי הזקן המסייע לשומר, זה שכפרו החרב קבור מתחת ליער, הינו דמות שפופה וכנועה, ואינו כלל מזכיר את צלאח-א-דין, אף שכמוס במבטו המרי והזיכרון. בסיפור קיימת תחושה חזקה של ארעיות הציונות ודמויותיה התלושות, וחוסר שורשיותה, המועצמים בדמות היער העולה באש. הגיבור - שומר היערות, משתף פעולה עם תקוותיו הכמוסות של הזקן הערבי, מתוך מעין התמסרות לגורל בלתי נימנע, שהינו מוטיב שכיח בסיפוריו המוקדמים והמופלאים של א.ב. יהושע משנות ה-60 המוקדמות (ראה "חתונתה של גלייה" שהינו אולי הסיפור הקצר המופלא העמוק ורב-רבדי הטוב ביותר המוכר לי בספרות העיברית המודרנית). קישורים ********* הרוח נושבת, קרירה, מסואבת: הגמוניה וסרוס ברוח חיים חפר פסיכופטיזם כמו-ביטחוניסטי והכשל המובנה ספרטה והסתאבות הצלבנים בתהליך דו-כיווני עם הסביבה |
|
||||
|
||||
מיכאל שרון דואג לשמור על "קניין אינטלקטואלי": |
|
||||
|
||||
איזו עזות מצח. |
|
||||
|
||||
מסתבר שאלי אשד לא חושב כך |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |