 |
נפתח בוידוי קטן:
לפני כשלוש שנים הרגשתי שמשהו חסר בחיי. אובייקטיבית הכל נראה נפלא, אך מבפנים הדברים נראו קצת אחרת. באותו זמן שני חברים שלי עברו קורס ויפאסנה (ע"פ גואנקה), אחד עזב באמצע שלא על מנת לשוב. השני סיים והיה מלא שבחים.
אני עמדתי בפני נסיעה להודו ושילבתי את הקורס בתוכנית הטיול.
זה לא שינה את חיי, אבל אלו היו 10 ימים מאוד מלמדים. וגם מאוד קשים. המשכתי לתרגל מדיטציה במהלך הטיול, ותאמינו לי שאחרי שיושבים במשך 10 ימים, נסיעה ברכבת הודית נראית כמו משחק ילדים. כיום אני לא מתרגלת, אבל אני יודעת שאם הצורך היה עולה יש לי את הכלים לחזור ולתרגל.
את אנשי עמותת "תובנה" אני לא מכירה, אך אם הם מזכירים ולו ברמז את אנשי עמותת הויפאסנה בארץ, קשה לי להבין איך גידי נפגע כ"כ.
ויפאסנה, מעצם מהותה מתורגלת בדממה, ולכן המתרגלים מתבקשים לשמור עליה בצאתם ובבואם לתרגול.
ובעניין הפניית הרגליים- אני חושבת שהטעות הייתה שלהם, מישהו מהמתרגלים הותיקים היה צריך לגשת אליך, גידי, ולהסביר לך את כללי ההתנהגות, ולא להמתין לשיחה טלפונית.
בכל טכניקת מדיטציה משולבים עקרונות שנראים לנו מוזרים, למה לשבת ללא תנועה? למה קורס של עשרה ימים? למה לתת את מבטחי בבודהא? ובבקשה שיסבירו הכל ומראש. לא תמיד ניתן להסביר הכל מראש, לעיתים צריך לבוא, להניח בצד את הספקות וההתנגדויות, ללמוד את מה שניתן, ואז... אז ניתן לחזור לספקות ולהתנגדויות ולשאול: עוזר או לא עוזר? לא עוזר, אל תשתמש בטכניקה שלמדת (אני לא משתמשת בטכניקות ניתוח שירה ספרדית שלימדו אותי בתיכון), עוזר, תשתמש. לא רוצה לשמוע על דהרמה- אל תקשיב למורה, אלא תמשיך לתרגל.
ובאופן כללי, אני מאמינה שלכל אחד יש את הדרך שלו להרגע, לגדול ולהתפתח. ייתכן ומדיטציית ישיבה היא לא הדרך שלך, וייתכן כי אוסף דיסקים יעשיר אותך יותר, אך אנא, יש כאלו שזו דרכם- למה לזלזל?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש