 |
|
 |
||
|
||||
 |
השיר (הנושא לטעמי ניחוח עז של "רק רגע אחד" לזך) עשיר באיזכורים תנכיים. השאלה אינה רק אם הם במקומם או לא, אלא מהו היחס הכמותי שלהם לחומר המקורי. דומני כי כמות האיזכורים פה כה רבה ביחס לשיר הקטן (מינוס האיזכורים) עד כי הם בולעים אותו בכמותם ובעצמתם. לא רק שאין פה אפשרות למימוש מלא של האיזכור על כל גווניו ומטעניו, אלא שגם השיר נוטה לכיוון שירת ימי הביניים: יותר ציטוטים ממקור. מדוע? השיר הנושא עמו רוח של סוף ידוע מראש, של עיגון החיים והמוות בטבע ובאל, אינו זקוק לעזרת המקורות ובטח לא בצורה אינטנסיבית כל כך. ודאי לא לעזרתה של משוררת אחרת. האומנם רוצה המשורר להיקרא בצלה של משוררת אחרת ושל המקורות בכלל? כוחו של השיר, לשונו, נושאו וחלקיו האחרים חזקים בזכות עצמם וכוחם זה אובד תחת שלל הציטוטים שמכבידים על שכלנו: מי אמר, היכן, למה, איך זה קשור. מדוע להפוך את חווית הקריאה לשרשרת חידות המטשטשת את המגע הראשוני והזורם? השיר צלול, מפכה בעדינות כפלג, מדוע לזרוע סלעים בדרכו? כמו כן, אין די פשוט בשימוש באיזכורים. על האיזכור להשתלב בשיר בטבעיות, בצורה לא מעיקה. דומני כי אין זה נכון בשיר שלנו. השימוש הוא גם שימוש מתחכם: רוח אלוהים אינה במשמעה המקורית כבוראת אלא כמזמנת נשמה על הסוף. האומנם שימוש כזה ראוי לאיזכור חולף ושולי? אני הרגשתי כי קולו של המשורר אובד בין ידיהם של ידידים שאמורים לסייע ובעצם חונקים. וחבל. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |