 |
|
 |
||
|
||||
 |
שיר חזק. כמעט הייתי אומר חזק מדי, כמו מכה בסרעפת שעותקת את הנשימה לכמה שניות. ונדמה לי שהשיר הזה התקבל אצלי בדרך הרבה פחות מפוייסת מאשר אצל המשוררת עצמה, אולי בגלל שאצלי אין, ולא היתה אף פעם, ''ישועת ה''', אפילו לא להרף עין, והקולות מעולם לא היו ממש רכים. ובכל זאת ה''ואחר כך הלך'' הלקוני שסוגר את השיר - המשלים, המתמצת, המסכם ומסיים את מה שלא ניתן לתימצות ולסיכום ולסיום, משותף כל כך לכולנו - לכל אלה שאיבדו אהוב. תודה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. הצצתי בו בפעם הראשונה והסטתי מהר את המבט, כי זה כאב. מה שמזין את תחושת הכאב העמוקה בשיר הזה הוא העובדה, שהאובדן בו ידוע מראש. הכל מוליך לשם, לסוף לא טוב, והדרך מאוד יפה, ובכל זאת. לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם - כבר השורה הראשונה היא איזכור לשיר של זלדה, שאותו אנחנו מכירים מימי זיכרון, ושנגמר במילה "מותו". כיוון שמדובר בציטוט מוכר, האיזכור למוות הוא תרבותי ולא אישי (בניגוד למשל לשיר שהיה נפתח בהעלאת זיכרונות אישית מקרוב שמת, נאמר). כיוון שהוא תרבותי, הוא גם: א. ברור וידוע, ב. מובנה היטב, ג. חזק מהאדם היחיד, או לפחות עושה רושם כזה. - אָמַר - ואת כל השורה הזו הוא אמר בעצמו, כבר בהתחלה, ובכל זאת, השניים הפכו לזוג (וְקָרָא לִי בִּשְׁמִי וּבִשְׁמוֹ). יש כאן נכונות לקבל את הקשר, להיכנס אליו, למרות שהסוף ידוע מראש. חשוב לומר שבשיר הזה, הקריאה בשם יוצרת את העולם. העולם נבנה על השם המשותף, והחיבור בין השניים מיוצג באמצעותו. ולמרות כל זאת, שמו של המת ושמה של הדוברת לא מוזכרים כלל. הסיפור הופך להיות ערטילאי, אפוף זיכרון, כמו סיפור שמספרים למכר, או כמו סיפור שהכותבת מספרת לעצמה, לשחזר שוב ושוב את מהלך חייה. והנה, השחזור נעשה ללא פרטים מזהים. אָמַרְנוּ - נַזְקִין יַחַד נִקְרָא זֶה לָזֶה בְּשֵׁמוֹת יְשָׁנִים צְרוּבֵי שָׁנִים בִּצְלִיל רַךְ. ה"אמר" מתחלף ב"אמרנו". מייד לאחר החבירה לזוג, השניים הופכים לישות משותפת. הם רוקמים תוכניות לזמן ארוך מאוד - "שמות ישנים", משמעו שנמשיך לחיות באותו עולם כל הזמן. והזמן עובר עליהם כפי שהוא עובר על ישויות הטבע (הָיוּ נוֹפֵינוּ זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת וְהָרִים...). צריך לשים לב - הם לא הפכו ל"שקיעות" או "הרים", גם לא ישבו יחד לצפות באותן שקיות. *נופיהם* היו כאלה. זה אומר, שאלה היו הנופים *שלהם*. הם שלטו בעולם הזה, שבנו יחד. האהבה, אומרת המשוררת, בונה עולם. הקריאה בשם בונה עולם. הזיהוי של מישהו בשמו, קבלת זהות משותפת עם מישהו, בונה עולם. אחרי רמה כזו של התחברות, של זרימה ואינרציה, הילדים הם מובן מאליו שבא בסוף משפט, כמעט באיזכור אגבי: וְהָיִינוּ מְאַלְּמִים בָּהֶם אֲלֻמּוֹת לֶחֶם לַיְּלָדִים. אולי הילדים הם אפילו טפל לזוגיות. אבל מה שעיקר פה הוא לא רק ההמשכיות/פריון של החיבור בין בני הזוג, בצורת ילדים. העיקר הוא אלומות הלחם - הזיווג גם מייצר חיים וגם מקיים אותם. בני הזוג כמעט "מוציאים לחם מן הארץ". לא ממש מוציאים אותו (את זה עושה רק האל), אלא מגדלים חיטה, קוצרים ומאלמים אותה. המילה "אנחנו" לא רק בוראת עולם שלם, היא אף הופכת אותו לאפשרי לקיום. שהרי משקיעות והרים אי אפשר לחיות. עַד שֶׁאָפְסוּ חַיָּיו מִמֶּנּוּ - ההתייחסות ל"ממנו" שוברת באחת את האידיליה. ברגע שאחד מבני הזוג מתחיל להתפוגג, הלשון הופכת ללשון יחיד. ברגע שמשהו לא תקין, יש צורך לקחת מרחק, ולהביט "בו" ולא "בנו". ולאחר ההבנה הזו, הלשון מתעתעת - פעם לשון רבים ופעם לשון יחיד. אופטימיות, פסימיות וחוזר חלילה: וְתֹהוּ בָּא עָלֵינוּ וְחֹשֶׁךְ וּתְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים קוֹרֵאת הָיְתָה בִּשְׁמוֹ בִּצְלִיל רַךְ. העולם, אומרים, נברא בשתי מילים. ואילו כאן, האל משתמש במילים (בשמות, בעצם), כדי להרוס את העולם הזוגי שבראו בני האדם. אַחַר כָּךְ שָׁב שְׂעָרוֹ לְצַמֵּחַ . יְשׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן - לִזְמַן מָה . שְׁמוֹ לֹא זָכַר עוֹד וּשְׁמִי הָיָה שׁוֹכֵחַ אפשר לסקור פה תהליכים קליניים של התאוששות, החלמה והרעה מחודשת של המצב. אבל אשאיר את זה לדמיונכם. מה שחשוב הוא, שהשם הלך לאיבוד. שני שמות, בעצם - למרות שמדובר בשם משותף, פתאום ערה הדוברת לעובדה שמדובר בשני שמות נפרדים לשתי ישויות נפרדות. אפשרות ההיפרדות, שנראתה לא מהעולם הזה, צפה ועולה. וְהָיִיתִי אֲנִי קוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ בִּצְלִיל רַךְ הניסיונות להזכיר לו את העולם המשותף, את החיים שבראו השניים, לא עולים יפה. אבל למרות זאת, הצליל רך. כמו השיר עצמו, שהוא רך - לא מריר, לא כעוס, לא שונא. כמו העולם שבנו, שהיה רך וזורם - שקיעות, הרים, דימויים מחזוריים שעולים ויורדים, שחוזרים שוב ושוב. כמו כל אלה, המשוררת ממשיכה לשמור על יופיו של האמצעי, גם כשברור שלא ישיג את המטרה. וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ - כאמור, הסיום ידוע מראש, ומתחרז עם הכל, ומשלים. שימו לב, השורה האחרונה אף יכולה להתחבר בשלמות לשורה הראשונה, בלי שתתקיים אף שורה אחרת משורות השיר. נדמה כאילו לא היה כלל, אותו אדם. "לכל איש יש שם - אמר, ואחר כך הלך". ובכל זאת, יש שיר באמצע, בין שתי השורות האלה, מהלך של חיים שלמים משותפים. אין קיום, אין אהבה, ללא ידיעת האובדן מלכתחילה, אומרת המשוררת. הכל נדון לכליה, גם החיים, ולמרות זאת עדיין שווה כל רגע מהחיים המושקעים בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אוהבת את הניתוח שלך. הוא העמיק לי את השיר מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם התייחסת גם לעיסוקה של המחברת, כאשר ערכת את הניתוח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמתי לב לעיסוקה, אבל העדפתי להתייחס לשיר כאל אמירה אישית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד משהו קטן - לכאורה, הבנייה של עולם שלם על שמות (אותיות ומילים) היא מעשה אינטלקטואלי. למשל, העולם של היהדות, שנברא כך, נחשב לעולם שיצרה דת אינטלקטואלית-יחסית, לא חושנית. אבל לא כך במקרה הזה - "צליל רך" אומר, שהמילים והשמות לא היו אותיות על דף נייר. הם נהגו, הושמעו ויצרו תנודות של צליל ושמע בעולם. הם הפעילו חושים, היו מוחשיים. יש בשיר הזה מספר חושים - אבל הראשון שבהם הוא שמיעה (של בן הזוג), ורק אחר כך באה הראייה (של הנופים למשל). אין צורך לראות אדם כדי להכירו, מספיק לשמוע אותו, להכיר את שמו. הניגוד מילים/מעשים, רגש/מחשבה הופך כאן לניגוד צלילים/מראות, ובהתאמה גם קבלה רגשית/ניתוח שכלתני. "צליל רך" הוא גם שליחת המסר האישי על פני המים, במעין אדוות, בתקוה לשנות בעולם משהו. להיות כמו אלוהים, שנותן חיים. הכאב של השיר הוא בהבנה, שזה לא יצליח במלואו לעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו כאן אמר פעם שהזמינות של אמנות באינטרנט מורידה מערכה - אדם רואה שיר, קורא, מתרגש או שלא מתרגש וממשיך הלאה, באפס השתהות. ניתוחים כאלה עוזרים לי (ולאחרים, אני מניח) להמנע מכך. תודה. על השיר אין לי מה להוסיף. מאוד נהניתי ממנו, כאמור, בעיקר לאחר הניתוח. בפעם הבאה עליי לנתח לבד, אני מניח, שהרי ניתוחם של אחרים גם הוא סוג של האכלה בכפית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |