 |
יום השנה לרצח רבין הוא אכן מאורע בלתי נסבל, וכמות הקשקושים ודברי הגבבה שאדם רציונלי נאלץ לשמוע במהלכו חורגים אפילו מהכמות היום-יומית בישראל, שגבוהה גם כך.
החל מבני הטיפש-עשרה שמלהגים על ''לתת צ'אנס לשלום'', וכלה בסרטים המתקתקים שמראים את רבין הסבא החביב (להבדיל מרבין האמיתי, שהיה קריר ובלתי כריזמטי בעליל), אכן נהיה קשה יותר ויותר לעבור את היום הזה.
''מורשת רבין'' היא קשקוש. רבין כלל לא השאיר אחריו מורשת - רבין היה פוליטיקאי, לא הוגה דעות, והוא ניווט את צעדיו בהתאם למצב ולנסיבות. לא היתה בו שום ''הכרה פתאומית'' שיש להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים. הנסיבות לכך פשוט היו נוחות בתקופתו.
יום הזכרון לרצח רבין מהווה עוד נדבך במסכת הטמטום הישראלית. בעזרתו, השיח הציבורי מרודד למושגים של ''יש שלום'' או ''אין שלום'', למושגים של ''יש פרטנר'' או ''אין פרטנר''. בעזרתו, ניתנת לאנשים עוד הזדמנות להתחמק מחשיבה רציונלית באמצעות קלישאות רדודות, ובחירתם מפושטת לשאלה האם יש ללכת ב- ''דרכו של רבין'', בצורה עיוורת ומטופשת, או לא ללכת בה, בצורה עיוורת ומטופשת באותה מידה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש