 |
שלום.
המאמר מרתק. אולי מכיוון שהנושא מטריד אותי, בצורה זו או אחרת, מכיתה א'...
ראשית, אולי ההנחה שאנשים סקרנים מטבעם, או עשויים להיות כאלה - וכל אדם שאינו מגלה התעניינות בכל תחום בספקטרום הנפרש מתולדות האמנות עד לפיזיקה מודרנית הוא כישלון של המערכת - אינה כה טריוויאלית.
אבל אני מסכים שעדיין כדאי לחפש את השיטה אופטימלית, בה מירב האנשים חמצו את הפוטנציאל הטמון בהם. בהקשר הזה, עוד הנחה שאני חושד שלא כדאי לתפסה כמובנת מאליה, היא שקיימת שיטה כזו. ייתכן כי קיימות כמה שיטות, בה כמות דומה של אנשים *שונים* ימצו את יכולתהם, והחיתוך בין השיטות יהיה ריק - במובן הזה שאדם שיצליח באחת יכשל באחרת. כך שאולי כדאי להתמקד במחקר שיבדוק אלו אנשים מתאימים לאלו שיטות.
שיטה אחרת, אשר בגרסה מצומצמת שלה נתקלתי למרבה הפלא בצבא (תמיד הפליא אותי כשמצאתי היגיון במסגרת הצבאית, אם כי בדרך כלל הסתבר שמקורו בטעות או שיקול מוטעה - גם כאן) היא מעין וריאציה של שיטת ה"נכשל\עובר" שהוזכרה במאמר, אלא שבשיטה זו "כישלון" אינו אופציה.
אנסה לתאר אותה. מגדירים מדרג כלשהו של רמות (מבחינת ההיקף הנדרש, או ההעמקה בנושאים). כל תלמיד *בוחר לעצמו* את הרמה אליה הוא שואף. בכל רמה מוגדרות "אבני דרך" או "מדרגות" (פשוט מבחנים) שעל התלמיד לעבור דרך כולן על מנת לסיים את לימודיו. הטריק הוא שהדרך היחידה לעבור היא להצליח ב100% במדרגה, ויש אינסוף הזדמנויות לנסות ולעבור (אם נכשלים, לומדים עוד, מנסים שוב - וכך הלאה, עד שמקבלים 100). היתרונות העצומים נראים לי ברורים: אין מיונים, או מדרגים, ההצלחה של התלמיד תלויה במוטיבציה וביכולת - בלי שום גורם זר נוסף שעלול להפריע, ובסוף התהליך ניתן להיות בטוחים שהמסיים ראוי להיות כזה. החיסרון, הברור לא פחות, הוא שעל המורה\מדריך\מרצה להכין אינסוף מבחנים שונים על אותו חומר...
ולסיום, קצת סנגוריה על השיטה הנוכחית. ציון, עם כל המגבלות והמכשולים שהוא מציב, הוא לעיתים קרובות משקלל את כל הנתונים הרלוונטים (גם אלו ש"מסביב" ולא קשורים לחומר הקורס), ומהווה סימווציה די מוצלחת לחיים אמיתיים.
כל זאת בהנחה שהמורה לא מעריך את תלמידיו בצורה מדוייקת ומוגדרת היטב, אבל זו נראית כמו בעיה פתירה שנגרמת ע"י "מחדלים אישיים", לא מערכתיים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש