 |
לפני מאה שנה פרסם הפסיכולוג האמריקאי וויליאם ג'ייימס את הספר "החוויה הדתית". ג'יימס (אחיו של הסופר המפורסם הנרי ג'יימס) נחשב לאחד מאבות הפסיכולוגיה והספר שלו, שהוא למעשה אוסף סידרת הרצאות, נחשב למחקר המדעי הראשון בתחום הדת.
כפי שציינת במאמר המרשים והמשעשע, היחס שלנו למוות טבוע עמוק מאד בתוכנו (אם אני זוכר, הביולוג דוקינס התייחס לזה כדוגמא לתאורית ה-meme) ולדת חלק נכבד ואפילו בלעדי למצב הזה. כתבתי במאמר על גן העדן (דיון 1133) על התאוריה שמנסה לקשור בין התפתחות התודעה וההכרה העצמית לבין התפתחות של מודעות ופחד מהמוות. כפי שכתבת, הנסיון להתמודד עם אימת המוות משתמש בטקסי הקבורה - טקסים להם יש עדויות ששבטים של הומינודים (דמויי אדם) ערכו לפני עשרות אלפי שנים - וגם בתאוריות על גלגול הנשמה, השארות הנפש ובקיצור, חיים אחרי המוות.
לכאורה, מה מונע בעדינו להכניס גופת הנפטרים לשקית ניילון שחורה ולהשליכה לאשפה חוץ מהנטל או כובד הראש (תלוי בהשקפה) של התרבות, שגם היא תוצר של הכרתנו ותודעתינו. הרי אנחנו עושים זאת מבלי להניד עפעף אם דרכנו על נמלה, תפסנו עכבר במלכודת ולפעמים גם לכלבים וחתולים.
וויליאם ג'יימס, שהיה מדען פרקטי, היה אדם מאמין והוא האמין גם בחיים אחרי המוות. הוא ניסה למצוא תימוכין וסימוכין לרעיון שדבר מה ממשיך להתקיים אחרי שהגוף, או יותר נכון המוח, מפסיק לתפקד. פרופסור פרארי מאונ' טורונטו סוקר את נסיונותיו של ג'יימס להצדיק את המשך החיים לאחר המוות ומספר על סיפור נוגע ללב. ג'יימס וידידו פרדריק מיירס כרתו ברית והחליטו שמי מהם שימות ראשון ישלח הודעה לחברו "מהצד השני". הרופא והסופר אלכס מונטה (מגילת סאן-מיקלה, למי שלא קרא) מספר שכשמיירס שכב על ערש דווי, ג'יימס היה מוכה צער ולא יכל היה להביא עצמו להכנס לחדר בו שכב ידידו. אבל, המדען הקפדני שבו הכריח אותו לשבת שחוח מחוץ לדלת כשמחברת ועפרון מוכנים בידיו. מונטה מספר שכשהו יצא מחדרו של המת, ג'יימס ישב, פניו בידיו, והמחברת ריקה.
ג'יימס זעזע בזמנו את עולם המדע כשהודיע שהצליח ליצור קשר עם רוחו של חבר "החברה העל-טבעית" אולם, בכנות מדעית הוא הוסיף "השיחה מתחממת כתוצאה מחום גופך שלך, והופכת למציאות בגלל חלקך בה; כל בלבול או פגם נובע מתנאים חסרים, אולם כל הצלחה משוייכת לאמינות התקשורת עם הרוח".
אבל, ואני נוטה להסכים עם הדעה הזו, צריך לזכור שהאמונה בתחיית המתים, או לפחות בחיים אחרי המוות, יכולה להביא להרגשת שלווה עמוקה, טרנסצנדנטית, אולם, זה עדיין משאיר את קדושת המוות בתחום הפסיכולוגיה וקשה לגזור מכך עובדה ברורה שאכן יש דבר מה מעבר לחומר בו אנו מצויים. אולי האימרה שצדיקים חיים במותם (זה החצי החזק של האימרה, במיוחד אם נחליף "צדיקים" באנשים שאכפת לנו מהם) היא נכונה (ע"ע דוקינס) ובאמת לגוף אין שום משמעות קוסמית. במיוחד אם נזכור שבמילא הגוף שלנו מתחלף כל כמה שנים (-:
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש