 |
|
 |
||
|
||||
 |
לשמו. הרי הקונה השחור, שיקנה זאת בסכום מופקע, סביר להניח שאינו מתכוון לקרוא בספר ובטח שלא יבין אם יקרא. העיקר שיש לו ספר נדיר בבית, גם אם הוא מונע את השימוש בו מרבים אחרים. ואם הקונה הוא איש אקדמיה שמעוניין בספר הספציפי הזה, זה גרוע בעיני פי כמה. גונבים הכל עבור כסף. עתיקות, יצירות אומנות, מכוניות, ילדים. אפילו מעט הסימפטיה שיש לי כלפי הגנבים במהלך ההיסטוריה והספרות (שגנבו למחייתם ולפרנסתם) אינה קיימת במקרה זה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כיצד הוא מונע את השימוש מאחרים? הרי מה שנדיר בספר שנגנב, הוא ההעתק הספציפי. תוכן הספר ידוע, מוכר ונגיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויתרה מזו: יש משהו מצחיק קצת בשמירה והצגה של ספרים היסטוריים במוזיאונים. כאשר אנו שומרים יצירה של רמברנדט, נניח, אפשר לטעון שיש בקווים הספציפיים שצייר האמן חד-פעמיות, שהיא היצירה האמיתית, וכל העתק יהיה כבר יצירה שונה (נעזוב כאן את ניסוי המחשבה המתבקש על העתק אטום-אטום). אבל כאן מדובר על ספר שהעיקר בו הוא, אכן, תוכנו. כל העתק של טקסט זה, בין אם משורבט על גליל מגבות נייר או כקובץ במחשב, יכול לשמש את חוקרי הטקסט באותה המידה. עצם קיומם של אנשים שירצו לחקור את הטקסט הוא כבר מוזר קצת, אבל זה דיון אחר. תאמרו, מטרת שמירתו של הספר במוזיאון היא לא לצורך מחקר, אלא להנאת הציבור. אבל אז יש לתהות, ממה בדיוק הציבור נהנה כאן. שוב, אם עיקר הטקסט הוא תוכנו, אז מי שעשוי להנות מהספר יהנה מכל עותק שלו. ברור שרוב ציבור מבקרי המוזיאון לא יכול בכלל להבין את תוכן הספר (כתוב בלטינית, מדבר על פיזיקה ומתמטיקה, ובמושגים מיושנים...). ממילא גם המוזיאון לא נותן לאנשים לדפדף בספר כרצונם. אז ממה אנחנו נהנים, כשאנו מתענגים על חווית המגע (ולו בעין, דרך ארון זכוכית) עם "הספר ההיסטורי"? נדמה לי שממין הילה של קדושה שיש בספר, מ"הערך ההיסטורי" שלו כמייצג רגע חשוב בהיסטוריה של הרוח האנושית. וכאן זה כבר נהיה כמעט מביך: "פרינקיפיה מתמטיקה" הוא רגע חשוב עבור רובנו (רוב קוראי האייל ודומיהם), בגלל חשיבותו בהתפתחות החשיבה המדעית והרציונלית, שרובנו רואים עצמנו נאמנים לה. ומה לחשיבה מדעית ורציונלית ולייחוס קדושה שכזו לספר? בכל זה אני לא בא להוציא עצמי מהעדר: גם לי זה כואב (אם כי רק קצת), וגם אני הייתי מתרגש (רק קצת) מלראות במוזיאון את הספר. אבל חשוב לתהות על כך. נדמה לי שבעיקר נחשף כאן הרובד הלא רציונלי ביחס החיובי שלנו לרציונליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אין הגנב מונע את השימוש אלא את ההנאה. והנאה כידוע וכמו שכתב ירדן ניר, אינה רציונלית. ובכל זאת היא נמנעת כאן מאחרים. תודה על התיקון. ובכלל, נושא השוק השחור רגיש אצלי מסיבה אחרת: דעתי אינה סובלת מכירת חפצים בערך מופקע, זהו בזבוז כסף משווע בעיני (כן, הילדים הרעבים ב... עדיין מעיקים על מצפוני מדי פעם). וכאן איני מאשימה את הגנב אלא את הקונה (אם הוא נותן מעשר כספים לצדקה עוד אפשר להקל, אבל קשה לי להניח שהוא עושה זאת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא מתחושת הנדירות ומתחושת הקשר למקור. *אני* מתבונן בעותק ה*יחיד* והמקורי של המונה ליזה ולכן *אני* יחיד ומקורי. *אני* מסתכל על תמונה של דאלי ולכן אני קרוב יותר לדאלי, או משהו מעין זה. כמובן שסיבות דומות גורמות לכך שזירקוניום לעולם לא יתקרב במחירו ליהלום (למרות שכשהוא מלוטש ומשובץ, אי אפשר באופן מעשי להבדיל ביניהם). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |