|
נשאלה כאן השאלה מי הם ה"אנו", אלה שלקראת סוף השיר הולכים ונרצחים. האם הדובר ובת זוגתו, או הדובר ובני עמו, או כלל האקזיסטנציאליות האנושית (ולמה דווקא במיסיסיפי? כנראה צריך לדעת את ההיסטוריה של המקום, לשוות את הנהר הזה לנגד עיניך). אבל אני בכלל, כשאני קורא או כותב שירים שיש בהם גוף ראשון רבים, חושב על אפשרות אחרת: האנו שקיימים בתוך כל אחד, הוויותיו השונות, גלגוליו ונסיונותיו בחיים של הפרט, ההופכים אותו כל יום למשהו חדש. אולי מישהו אחר יגיד: כל התאים שבגוף. הכותב לא כותב "אני נכנס אל תוך" הסיטואציה הזאת של טביעה–הטבעה–רצח–רדת ליל, כי זה מין רגע של אמת שבו הוא יודע שאין "אני" אחד משום שהזכרונות או מה שמרכיב את נסיונות החיים זה דבר כל כך גדול, אבל אולי תחושת ה"אנו" מבטאת גם איזה רעידה, פחד או יראה מן הדבר שקורה, שהוא המפרק לדובר את תחושת הבטחון המוצק שלו ב"אני". זהו, אלה הערותי הראשונות. אשמח אם תרבו בשירים.
|
|