 |
|
 |
||
|
||||
 |
הַצְּלָלִים חוֹרְקִים בָּרוּחַ = אני יודעת שאין דבר כזה, שצללים לא יכולים לחרוק. אני יודעת שאילן וייס המציא את זה כדי לגרום לי לחשוב משהו חדש על צללים ועל רוח, או כדי לתאר תחושה רגעית שלו. אני לא יודעת מהי. הלשון הציורית הזו מתבזבזת עלי 1. וחבל. אולי אלו צללי עצים שחורקים ברוח? אולי. שְמֵי-מִסוּרִי שְׁטוּפֵי הַדִּמְדּוּמִים, הַמִּקְצָב הַהֲזוּי, הַגֶּ'אזִי שֶׁל הָרוּחַ = השיר הזה רוצה להיות דברים שהוא לא. הישראלי הזה היה במיזורי, או רוצה להיות במיזורי, או רוצה להרגיש שהוא במיזורי - בדיוק מה שאני רוצה כשאני משמיעה לעצמי בלוזים ישנים. הולך. לְאִטֵּנוּ אָנוּ = מי זה "אנו"? לא ידוע, ועד סוף השיר לא ייוודע, אם הכוונה היא לזוג, לקבוצה או לישות קולקטיבית. אולי עם שלם? מאיפה הגחנו בכלל, אותם "אנחנו"? מייד אחרי ה"לאטנו". באנו מן האיטיות, וממשיכים בה. פּוֹסְעִים אֶלְתּוֹךְ הַמִּיסִיסִיפִּי, מעֲמִיקִים אֶלְתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ הָאָפֵל = הנהר בלע אותנו. פסענו לא עליו אלא אלתוכו 2, נכנסנו אליו כבני אנוש, שהבגדים נרטבים להם וההליכה קשה בתוך המים. אין לנו יעד גיאוגרפי אלא כנראה מטרה, שלא תתברר גם היא עד סוף השיר. אולי טבילה לשם טהרה, אולי רצון לפענח סוד, אולי שאיפה להרס עצמי. ולנהר יש גרון? כן. זו האנשה, תגיד לכם כל מורה לספרות. למה להאניש את המיסיסיפי? אולי כי זה אחד מהנהרות בעלי האופי החזק ביותר, גם בטבע, גם בספרות ובתרבות. ההיסטוריה שלו רשומה עליו. האם השיר הזה מחזק את הדימוי ההיסטורי של המיסיסיפי? מַבָּט אַחֲרוֹן = אחרון לפני מה, לפני המוות? האם השיר הזה שהתחיל בצללים הולך לגרוף אותנו אל הקרקעית? לא, לא טביעה. שיסוף. תיכף תראו. סַכִּין שְׁטוּפָה בְּדָם, חוֹתֶכֶת רְצוּעוֹת-רְצוּעוֹת שֶׁל שְׁמֵי דִּמְדּוּמִים = דימוי קרניבורי מרשים - הלילה כאורגניזם חי, שמבתרים אותו לרצועות. אבל מי מחזיק בסכין? למה לחתוך את הלילה? למה לבלוע אותו? אם ללילה יש דם, מהו הדם הזה? השעות? החשיכה? הכוכבים? הפחד? אנחנו (?) טובעים בסביבה לא מוכרת, שחוקיה אינם ידועים לנו. וְלַיְלָה נִתְחָב אֶלְתּוֹךְ פִּינוּ = בלענו את הלילה, כמו שהנהר בלע אותנו. עכשיו אנחנו בתוך הנהר, והלילה בתוכנו. משמע, הנהר מכיל את הלילה פעמיים ויותר, ואיננו מלא. אבל גם כאן, מי תוחב? מי מפעיל אותנו? נכנסנו למקום מוגדר אך לא מוכר, בלי מטרה ידועה, וכוח עלום פועל עלינו, שאין לנו כל ידיעה עליו. או אולי יש כל כך הרבה ידיעה, שאין לנו מה להזכיר אותו בכלל. הרצח הזה מתואר בזמן אמת, והוא מזוויע. יצאתי מהשיר ואני יודעת עוד פחות מאשר כשנכנסתי אליו. עצוב למות באמצע המיסיסיפי, אבל אם היה ברור למה, אולי "היינו" מקבלים את ידיעת המוות הזו יותר בשלווה. 1 אולי כמו הזמן שאני מעבירה באתרים שבהם גוערים בי השכם והערב? לא, לא ככה. אחרת. 2 חיבור המילים נראה לי, בשיר קשה-דימויים שכזה, לא שייך ומיותר. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |