 |
כבר שבוע שאני מתקשה מאוד לדבר על פוליטיקה, או על המצב המדיני, או הביטחוני. ריח מלחמה אכן עומד באוויר, גם אם קשה עוד להבין מי יהיו הצדדים במלחמה הזאת, אבל למחלחמה יש דינמיקה משלה, עם הזמן עוד יתגבשו צדדים קצת יותר בבהירות. שוב נשאל את עצמנו אם עשינו כל מה שיכולנו בשביל לעצור את המלחמה הזו, ושוב נשיב בחיוב, רובנו. כמו תמיד.
תהליך אוסלו מת, זו כנראה עובדה. זה לא סוף הדרך לשלום, זה רק סוף של פרק הרפתקני, נועז, עם חזון מורכב, מעט אקדמי, שהתנפץ על מציאות קשה. הרעיון שמאחורי אוסלו היה יצירה של דינמיקה, נכון, כל הנושאים הבעייתיים נידחו לשלב מאוחר, כמעט בלתי נראה ברגעי החתימה הרחוקים ההם, מתוך תקווה שהדינמיקה של התהליך תביא את הצדדים להבנה טובה יותר של מורכבות המצב, שתגיע איזו נקודת אל-חזור שבה לאף אחד לא ייצא כלום משבירת כלים. זה לא קרה. מכל מיני סיבות הפכה הדינמיקה של אוסלו למסכת של שקרים ואלימות. מרגע שהרעיו הבסיסי של אוסלו התגלה כעקר היה צריך להיות ברור שחייבים לגשת מייד להסדר קבע, זה לא קרה. זה לא אומר שמאוחר מידי.
מספיק עם הגישה לפיה תהליך שלום (וכך נתפס תהליך אוסלו) הוא משחק סכום אפס. אם כל התקדמות בתהליך חייבת להיתפס כניצחון של אחד הצדדים ברור שהבנה טובה יותר כבר לא תצמח על הקרקע הרעה הזאת.
קשה לי מאוד לצטט את רון מיברג אבל לפני שבועיים הוא כתב, בהקשר מעט אחר, שמה שחסר לנו זו אדיבות של מנצחים. לא רק לנו. החיזבאללה הוא מנצח גדול, נכון, תמיד אפשר להזכיר ששמונה עשרה (או עשרים ושתיים) שנים של ישראל בלבנון, לא יכולות להימחק ברגע הנסיגה, או להיתלות בשבויים האחרונים, אבל מנצח צריך לגלות אדיבות כלפי המפסיד, לא לזרות מלח על הפצעים. גם הפלשתינאים בקבר יוסף, יכלו, והיו צריכים להפגין אדיבות בניצחון שלהם.
עד היום, בלא מעט שנות חיים (גם אם לא הרבה) עוד לא פגשתי בן-אדם רע אחד, אז מאיפה מגיע כל הרוע הזה שמשתולל מסביבנו?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש