 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא יודע בדיוק איפה המקום המתאים לסיפור הזה. נראה לי שכאן. ריצ'ארד יוז הוא עובד של רד־האט באנגליה. במסגרת עבודתו (במה שהוא בעיקרון עיסוק צדדי) הוא כתב מערכת תיאום צבעים (Color calibration [Wikipedia]) בלינוקס. במהלך כתיבת המערכת, הוא הגיע למסקנה שהדרך הכי טובה לקבל נתונים אמינים על הפרופיל האמיתי של חומרה הוא באמצעות מודד צבע: חומרה יעודית1 ותוכנה. עקב חוסר הזמינות של התוכנה למשתמשיו, וכן הביצועים הלא מוצלחים של המכשירים הללוף הוא החליט לתכנן מכשיר כזה בעצמו. הוא החליט (בהסכמת מעסיקיו) לשווק את המכשיר כמיזם צדדי עצמאי שלו. כך נולד ColorHUG. כצפוי מעובד רד־האט, התוכנה (שמותקנת על המחשב) חופשית. אבל כאן צצה פתאום בעיה קטנה: הבנקאי שלו הזהיר אותו מפני הונאות דואר: חוק הקניות בדואר האנגלי2 מבטיח את זכותו של הקונה להחזיר את המוצר שהוא קיבל בדואר. זה נועד למנוע כל מיני הונאות של "מוכרים" ששולחים מוצרים ודורשים תשלומים, אך יוצר בעיה (קטנה יותר בהקפה) של קונים ש"מתחרטים" ומקבלים את כספם חזרה (אך מוצאים דרך לא להחזיר את המוצר). הבנקאי המליץ בחום לריצ'רד שתהיה לו דרך לנטרל מרחוק מכשירים. הדרך שנמצאה הייתה פשוטה: תוכנת הניהול של המשתמש, שאחראית, בין השאר, לעדכון הקושחה, צריכה לבדוק אם המספר הסידורי של היחידה מופיע בקובץ "רשימה שחורה" שפורסם באתר החברה של ריצ'רד לפני עדכון. אם הוא מופיע, היא תסרב לעבוד. בסידור הזה יש מעט מן התמימות: * התוכנה עצמה היא תוכנה חופשית. * לפחות בהתחלה דובר על גרסה שלא נוחה כ"כ לעבודה. ריצ'רד נתן הנחה של 20% ל־early adopters והיה די ברור שהוא מחפש משתמשים מקצועיים. בדיוק סוג המשתמשים שידעו לעקוף הגנות תמימות. בסופו של דבר הבין ריצ'רד שהוא כנראה מפסיד יותר מהמנגנון הזה וביטל אותו. מסתבר שהאורך של הרשימה השחורה נשאר 0. אז האם כל זה היה סערה בכוס תה אנגלי (בגלל אוכלוסיית היעד)? 1 עכשיו אני נזכר שבהקשר לדיון אחר, לא ברור לי בדיוק למה בדיוק נדרשת חומרה ייעודית. 2 אני מניח שיש לזה שם קצת שונה |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |