בתשובה לאביב י., 14/01/08 18:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מבדיקה משפטית שערכנו עם תחילת השביתה, עולה כי אין אפשרות לצד ג' (הסטודנטים) לתבוע גוף שהתקשרו עמו בחוזה (האוניברסיטה) אם הפרת החוזה נגרמה עקב שביתת עובדים חוקית 1. עורך הדין עמו התייעצנו טען שהדבר מעוגן הן בחקיקה והן בפסיקה. מן הסיבה הזו אי אפשר לתבוע את הנמל אם התפוזים נרקבים, או את נמל התעופה אם הטיסה בוטלה ופגישה גורלית לא התקיימה, או את האוניברסיטה אם שכרתי דירה יקרה. בלי ההגנה הזו, כל שביתה היתה נגמרת באופן מיידי בתביעת נזיקין נגד הועד השובת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1 ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, שכחתי. עורך הדין של האגודה בה אני פעיל הסביר לי שהקריטריונים לחוקיות של שביתה הם: 1. היותה שביתה "כלכלית" ולא "פוליטית", כלומר הדרישות נודעות לתחום השכר והתנאים בלבד. בישיבת בית הדין לעבודה בה נכחתי נאמר כי אחת הסיבות לחיסול שביתת המורים בעזרת צווי מניעה היא דרישתם להורדת מספר התלמידים בכיתה1. 2. העובדים מאוגדים באירגון חוקי ומוכר. 3. הנזק הנגרם איננו בלתי מידתי. 4. מתקיים תום לב בניהול המשא ומתן. 1 נראה לי שזה חלק מתנאי העבודה, אבל כנראה שמחינת החוק לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שבית המשפט הטיל ספק בקיומו של סעיף 4 מטעם המעסיקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג: לא נכחתי בכל הדיון, ולצערי טרם הספקתי לקרוא את פסק הדין (ביליתי היום בחקירה משטרתית בעוון שריפת צמיגים). יש לינק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אמש הקציבו שופטי בית הדין לצדדים שבוע נוסף לניהול המשא ומתן, וטענו כי לא נוהל עד כה באינטנסיביות הדרושה.'' מתוך הקישור לידיעה שבראש דיון זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיפה הצמיגים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קנינו משומשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשקניתי צמיגים חדשים, וגם סתם כשעברתי באיזור של הפאנצ'ר-מאכר הזה, ראיתי ערימה של צמיגים ישנים שם, ללא שום סדר נראה לעין. עכשיו אני מבין - מי שקונה צמיגים משומשים לשריפה, לא מעניין אותו הסוג המדויק שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם מתוך סקרנות: מהו מחיר צמיג משומש למטרת שרפה (להבדיל ממשומש לרכב)? האם יש מחירים לדרגות שונות של משומשות או לסוג הצמיג לפי יכולת הבעירה שלו? והאם המוכר מודע לכך ולוקח זאת בחשבון בעת ההתמקחות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבית מרקחת אתה מתמקח? אז גם אצל מוכר צמיגים להבערה לא. לא בכל מקום מתנהגים כמו בשוק, אתה יודע. מעט כבוד, בבקשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיזרנו מאות צמיגים משומשים על היריעות שאוטמות את התחמיץ. גם אותנו לא עניין הסוג המדויק (פרט לדיאגונלים הישנים עם סיבי הפלדה שהיו פוצעים את הידיים העדינות של עובדי הפלחה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מותר לשאול - איפה שרפת את הצמיגים? - מי המסכנים שהיו צריכים לנשום את העשן השחור? - וסתם בשביל הספורט, מה דעתך על איכות הסביבה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער על השיהוי. - הצמיגים נשרפו בשער כניסת הרכבים הראשי של גבעת רם 1. - העשן הסתלסל מעדנות כלפי מעלה, וכך אף אחד לא נשם את האיכס השחור. - באופן כללי אני בעד. וברצינות - הקמפוס שלנו הוא הקמפוס בעל המודעות הסבביתית החזקה ביותר באוניבריטה (תא מגמה ירוקה פעיל מאוד, ומגמת לימודי הסביבה נמצאת אצלנו). חשבנו על זה קצת, והגענו למסקנה שהרווח שווה את ההפסד. הדיון הזה, אגב, לא מוגבל רק לשריפת צמיגים. הוא מתקיים גם כשמחליטים להפיס פלאיירים ומודעות קיר ולא רק לפרסם באינטרנט, למשל. הוראות הפעלה: א. לדאוג שיהיה מטף בסביבה, ולתת רק למפגין אחד להתעסק עם הבערת הצמיג. ב. לפנות את המפגינים לרדיוס גדול. ג. לעשות פרצוף כועס (מצטלם נהדר בתקשורת!) ד. לתדלק בתערובת שווה של בנזין וסולר, בין חצי ליטר לליטר עבור כל צמיג. ה. להדליק עם מקל. אם אפשר, כדאי להדליק את הצמיג בשטח האוניברסיטה, ועדיף בתיאום עם מחלקת הבטחון. ככה התחמקתי מתיק פלילי על הפרת הסדר הציבורי. 1 אני הבנדיט בקישור הראשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הרווח שווה את ההפסד" - זה בדיוק מה שאני אומר כשאני מתניע את הרכב כל בוקר. אוטו אחד קטן, אפשר לחשוב. (דיסקליימר: לכותב אין באמת אוטו, אבל אנחנו מקווים שזה זמני) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשתמצא אוטו חדש, אנא ודא שהגזים שהוא פולט מסתלסלים מעדנות כלפי מעלה. המודעות הסביבתית מאוד חשובה לנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידי היקר! מדובר עשן שקוף ויפה ולא באיכס השחור. הדימוי היאה הוא "נספגים בשקיפות", "מתאדים בעדינות", "מתפוגגים באיבם" או "נטמעים בניחותא". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה, גם לי כאב הלב לראות את הצמיגים בוערים. א. מבחינה סביבתית, אני חושב שההבדל בין הצמיגים שלי לרכב שלך הוא ההבדל בין תכלית ציבורית לתכלית אישית. הנזק הסביבתי "נפל" על 3,000 סטודנטים. אני חושב שלו הייתי רוצה לשרוף את הצמיגים עבור מטרה אישית השיקולים היו אחרים. ב. במאמר מוסגר, הכאב העיקרי שלי הוא בזבוז הזמן של הסטודנטים (וגם של האגודה, אגב; היו לנו תוכניות נפלאות השנה - וכל האנרגיות שלנו מושקעות בהתחלת לימודים). כשאני מהרהר במחיר הנוראי שהיינו אמורים לשלם - שנה שלמה מחיינו - אני חושב שגם שריפת הצמיגים בעודם על הרכבים של המרצים ופקידי האוצר היתה צעד לגיטימי. ובעצם, גם שריפת בניינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שנה שלמה מחיינו"? למה, מישהו רצה לדאוג לזה שתחיה שמונים ואחת שנה במקום שמונים ושתיים? כי אני לא יודעת איך זה בגבעת רם, אבל אני בהחלט "חייתי" בשלושה חודשים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. שלושת החודשים האחרונים מחיי, ומחיי רוב הסטודנטים שאני מכיר, ההם חודשים אבודים. לא למדנו, והיה כמעט בלתי אפשרי להתחיל עבודה כשהמעסיק לא יודע מתי נפסיק לעבוד נחזור ללמוד. במילים פשוטות, הוחזקנו כבני ערובה. הבעיה מחריפה עבור סטודנטים שמתכננים לעבוד רק בחודשי הקיץ, ומדובר במספר לא מבוטל של בני אדם. רבים מהם עזבו את האוניברסיטה בשלב מסויים, ואחרים יקלעו לקשיים כלכליים. האם סטודנט שעזב את האוניברסיטה לשנה כדי להתפרנס, ויחזור בשנה הבאה, לא ייחשב בעינייך כמי ש"הפסיד שנה מחייו"? ב. יש סיכוי מצער שבגלל השביתה אאלץ להאריך את לימודי בשנה. מבחינתי, מדובר באיבוד שנה - שנה בה תכננתי לעבוד, לטייל ולהמשיך בחיי באופן כללי ונגרעה ממכסת השנים הצפויות לי. ג. היות ואני לומד גם בהר הצופים, אני יכול לספר שאווירת הנכאים ובזבוז הזמן הורגשה במידה שווה בשני הקמפוסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהתרשמתי מכל הסכסוכים שהיו באוניברסיטאות בשנתיים האחרונות הוא שהמנהיגויות של הקבוצות השונות הן צרות אופקים, אגואיסטיות ולכן מישרד האוצר היה יכול לחגוג עליהן. לא היה באף קבוצה מישהו שהיה יכול לאחד את המרצים הבכירים, המרצים מהחוץ והזוטרים, יחד עם הסטודנטים למאבק שהיה נגמר אחרי שבועיים או לא מתחיל בכלל. א. אסור היה לתת לאנשי כלכלה לשמש כנשיאי האוניברסיטאות. אולי כמנהלי מישנה אך לא נשיאים. ב. הסטודנטים צריכים להפסיק למלא את תפקיד הלקוחות והאובייקטים שרק מחליטים לגביהם. ג. היה צריך להיות הרבה יותר נוקשים ואישיים עם הפרופסורים מגידור, קווה וכד'. המרצים הבכירים היו צריכים לנתק איתם מגע ולהסכים לדבר רק עם האוצר. להסכים לדבר עם ראשי האוניברסיטאות רק אם האוצר היה יוצא מהתמונה.המצב המגוחך בו יושבים ראשי האוניברסיטאות, מנהלים מו"מ ואומרים: "לזה האוצר לא יסכים". ד. לסגור מאבק משותף בין הסטודנטים, הזוטרים, המרצים מן החוץ ובכירים. ההסכם שהיה סוגר את הסכסוך היה צריך לכלול את כל הסגל של האוניברסיטאות -מרצים מן החוץ, מרצים בכירים ומרצים זוטרים. הדבר החשוב ביותר שהיה צריך לעשות זה לשבור את השיטה של הפרד ומשול בה כל קבוצה חושבת רק על עצמה ושתבנה על גבה של הקבוצה האחרת. חבל שאין לאף קבוצה את המנהיגות שתדע לאחד את כולם סביב המטרה של הבראת מערכת ההשכלה הגבוהה בה לא יהיו לקוחות (סטודנטים), אצולה (מרצים בכירים), עובדי קבלן (מרצים מבחוץ) ושוליות (מרצים זוטרים). האוצר לימד את הבכירים מאיפה משתין הדג; הם חשבו שהם אצולה ותמיד יוכלו להיות קבוצה חזקה. השיטה היתה צריכה להיות ממוקדת בגרימת נזק למדינה ולא לסטודנטים כלומר, להמשיך ללמד אך לנתק מגע עם כל פעילות אחרת שאיננה הוראה. המרצים היו נפגעים במחקריהם ובהכנסתם אך זה היה בלתי נסבל לגבי המדינה. כל הועדות היו מפסיקות לעבוד ודברים רבים היו נתקעים. ד. ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מתכוון "כל הועדות היו מפסיקות לעבוד ודברים רבים היו נתקעים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביתה הקודמת המרצים עשו את זה. לתקוע מחקרים (מה שהיה פוגע בהם אבל בראיה לטווח הארוך זה היה כדאי); בטכניון יש הרבה ועדות שמאשרות תקנים, יש מעבדות שבודקות הרבה דברים,למעשה כמעט בכל תחום במדינה יש לפרופסורים ולדוקטורים נגיעה בתנאי שיהיו מוכנים להקריב משהו למען העתיד ולהתחלק עם עוד שותפים. כמובן שהם היו צריכים להעמיד במקום את ראשי המוסדות שללא בושה שימשו כעושי דבריו של משרד האוצר. ראשי האוניברסיטאות צריכים להבין שלא יוכלו לתפקד יום אחד ללא שיתוף פעולה עם האנשים שעובדים באוניברסיטה. בשביל לעשות את זה הם היו צריכים לבצע טרנספורמציה מחשבתית: לקבל את כל שוכני האקדמיה כשותפים -סטודנטים, מרצים זוטרים ומרצים מהחוץ. בראיה ארוכת טווח היה כדאי למרצים הבכירים אפילו לותר על אחוז או שנים של תוספת בשביל לשנות את הדרך בה מתנהלות עכשיו האוניברסיטאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל זאת משהו לא מובן לי - הרי נשיאי האוניברסיטאות נמנו כולם זמן רב על הצוות הבכיר, לא? וגם שרת החינוך הנוכחית נמנתה עליו כמה שנים טובות. איך זה מסתדר עם חוסר האמפתיה המוחלט שלהם כלפי עמיתיהם לשעבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! 1. אכן. 3. ימים יגידו :) 4. תגובה 467949 או בניסוח קצר הרבה יותר: תגובה 467930 למרות התגובות שלי ושל דורון, מסתבר שבינתיים אין לטענות שלי משקל. בית הדין (מפורשות!) קבע ש*כן* מתקיים תום לב בניהול המשא ומתן. "עם זאת, עד לשלב זה, ניהלו בעלי הדין - האוניברסיטאות, הסגל ומשרד האוצר - את המשא ומתן בתום לב, תוך מאמצים כנים ליישוב הסכסוך, אם כי לא באינטנסיביות הדרושה כדי לסיימו." שווה קריאה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא יכול לתבוע את נמל התעופה אם הטיסה בוטלה ופגישה גורלית לא התקיימה, אבל אתה בהחלט יכול לתבוע את חברת התעופה אם שילמת לה כדי שהיא תטיס אותך לניו יורק והיא לא עשתה זאת. ___ כן, מה שתקבל זה כרטיס חליפי לטיסה הבאה, או את הכסף ששילמת. (כנראה ש)לא יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנלוגית, נקבל את שכר הלימוד חזרה, אבל לא החזר על ביטול זמן או שכר דירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האנלוגיה נכשלת בגלל ההבדלים במידתיות הנזק, בפרק הזמן בו הלקוח נעול במצב של חוסר ודאות ובחוסר היכולת של הלקוח להשתחרר מהעסקה ללא נזק בלתי הפיך. בוטלה הפגישה החשובה, אבל תמיד ניתן לרכוש כרטיס טיסה בחברה אלטרנטיבית ולנסות לדאוג לקיים את הפגישה בתאריך אחר. אם ננסה לעקם את האנלוגיה לחברת התעופה בכוח, כדי לקבל מצב דומה יותר למצבו של הסטודנט הישראלי, נקבל תסריט קצת פחות פשוט (ודי אבסורדי). רכשת מנוי שנתי לטיסות בחברת התעופה. את המנוי ניתן לרכוש מראש ובתאריכים מוגדרים כל שנה. עובדי חברות התעופה מכריזים על שביתה (שביתת-לא-פתע שהיתה צפויה ע"י ראשי חברת התעופה, אבל ללא קמפיין שמזהיר מראש את רוכשי המנויים). חברות התעופה לא מסתפקות רק באי קיום טיסות עד הודעה חדשה, כל עוד נמשך הסכסוך. באותה נשימה מאיימות חברות התעופה על ביטול המנוי עליו שילמת, מסרבות לתת לך החזר כספי על המנוי ומשאירות אותך במצב של אי ודאות למשך חודשים. לאחר הגעת תאריך האולטימטום עליו החליטה חברת התעופה לבטל את המנוי שלך (ולהחזיר אותך למצב של ודאות ובקרת נזקים) חוזרת בה חברת התעופה וטוענת שהתאריך לא נפל מהשמים1. אתה נשאר תלוי באוויר1. אינך יכול להתחייב עכשיו על קיום הפגישה החשובה בניו-יורק, גם אם יש באפשרותך לדחות את כל הפגישות החשובות שלך לחודש הבא או אפילו לשנה הבאה. אני לא חושב שקיימת חברת תעופה שתעז לנהוג כך בלקוחות שלה, ללא חשש מתביעה על נזקי שביתה שכזאת. ______________ 1 No pun intended
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולכן אני מניח שככל שהזמן עובר, לתביעה יש סיכוי גדול יותר להצליח. ומהסיבה הזו אני משער שהסמסטר, והשנה, לא יבוטלו. הנזק הכלכלי לאוניברסיטה גדול מדי, וכבר עדיף לה לחלק ציוני ''עובר'' בסיטונאות. מצב נוראי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שניתן ללמוד משביתת המורים הארוכה ועכשיו גם משביתת המרצים הבלתי נגמרת שהאפקטיביות של נשק השביתה (ובעיקר האיום בשימוש בנשק), למרות שהחוק ובית המשפט מגנים עליו בחרוף נפש, נשחק מספיק על מנת שיש לתת את הדעת על הסטטוס קוו. אני כמובן לא עו"ד, אבל לדעתי כבר עברנו את הנקודה בה לתביעה *מסוימת*, עם הרכב מאוד מסוים של טיעונים, יש סיכוי מספיק סביר על מנת שהסטודנטים יתארגנו ולפחות ינסו את מזלם. במקרה של התארגנות, הסיכון הכלכלי שבהוצאות המשפטיות יכול להיות סביר עד בלתי מורגש. בכל זאת מדובר בציבור שגודלו עובר את ה-100,000 ואת מימון ההוצאות המשפטיות ניתן לפתור. אני מסכים שלא ניתן לתבוע באופן כללי על נזקי השביתה מהסיבות שהוזכרו מעלה. השביתה חוקית, כלכלית, העובדים מאוגדים, במקרה של אי ביטול הסמסטר הנזק אולי כואב אך מידתי וגם הוסכם שהמשא ומתן מתקיים בתום לב. אני כן חושב שניתן לתבוע על הנזק שנגרם בשל גרירת הרגלים של הצדדים המעורבים (גרירת רגלים שהיא כבר *מאחורינו* ושבית המשפט כבר הכיר באופן רשמי בקיומה ואף השתמש בעמדה שהיא איננה ראויה בעת נימוק אי מתן הצווים), גם אם הסטודנטים יחזרו מחר להרצאות והאקדמיה תצליח לנהל בדוחק שנת לימודים. יש לנסות לעקר מהשורש את הלגיטימיות המופרזת שבשימוש ב"סחבת" ו"גרירת רגלים" כנשק לקידום עמדה בניהול משברים שמנוהלים על גבו של צד שלישי. על הסטודנטים לתבוע סכומים קטנים יותר מהסכומים עליהם הם דיברו (לתבוע על נזקים בסדר גודל של מספר שבועות ולא על נזקי כל תקופת השביתה). סכומים שהם אולי יהיו פחות משמעותיים ברמה האינדיבידואלית (תביעה בסדר גודל של אלף, אלפיים, או אולי שלושת אלפים שקלים פר סטודנט), אבל שיזעזעו מספיק את המערכת על מנת ליצור הרתעת המערכות בעתיד ולהחזיר את הכוח, שהיה פעם והתמסמס, לאיום בנשק השביתה. למה אני חושב שתביעה כזו והנזק הכלכלי שהיא תיצור לאוניברסיטאות/אוצר, היא עניין חשוב, חיובי ועקרוני שעל הסטודנטים לעמוד עליו (למרות הסיכון שבהפסד והרווח האישי השולי במקרה של נצחון)? בהחלטה של בית הדין לעבודה, מצוטט קטע1 מפסק הדין "חברת החשמל" שמתרתו לתאר את התפתחות יחס בית המשפט והחוק הישראלי אל סוגיית השביתה הכלכלית ואיך במהלך השנים התבצע תהליך "כיול" בו עלו למודעות הצורך באיזונים ובלמים שונים בין האינטרסים, הזכויות והפגיעה בצדדים השונים בעת ניהול משברי שביתה. הקטע מתאר את עגון זכות השביתה בחוק ובמשפט הישראלי עד כדי מעמד שאין לערער עליה, את ההגבלות שהוספו על חירות השביתה כאשר זו פוגעת בזכויות יסוד אחרות, את השינויים ביחסי הכוחות וברמות השכר במשק ואת הקושי של המשק הישראלי לספוג נזקים חוזרים ומצטברים. אני חושב שתהליך ה"כיול" לא הסתיים. צומחת אדישות שלטונית כלפי נזקים שנגרמים לציבור מסכסוכים עם איגודי עובדים ויש לעקור את האדישות הזאת מהשורש, אם אנו רוצים להגן על זכות השביתה. זה לא מספיק לדרוש מהצדדים לנהל משא ומתן בתום לב (אך בניחותה), אלא לדרוש מהצדדים להתיחס במלוא הרצינות לנזקים הנגרמים לציבור הסובל מהשביתה. שביתות שפוגעות בעיקר באזרח הקטן, אבל מאפשרת לאיגודי עובדים ולשלטון לצאת ממנה עם נזקים סבירים, בלי לשלם מחיר על הנזק שנגרם לאותו "אזרח קטן", מעקרת את השביתה מכוחה כ"נשק יום הדין". עיקור זה פוגע באפקטיביות שיש לנשק השביתה בזמן הניסיון להגן על הזכות להשתמש באותו נשק. לא ראוי שניהול המשבר יתנהל בשיטת "ההאצה האיטית" בה מגיעים לשלב ה"בהול" של משא ומתן אינטנסיבי רק בדקה ה-90 ורק *לאחר* שנסובו נזקים רבים ובלתי הפיכים לציבור ולמערכות. יש להתיחס אל השביתה כמשבר אמיתי, כבר מתחילתה (ואף לפני פריצתה). אי אפשר (ואולי אף אסור) לקצוב בזמן את משך השביתה הכלכלית, אבל גם אסור בשום אופן ליצור מצב בו (למרעית עין או למעשה) הצדדים מתיחסים בקלות ראש לנזק שהם מסבים, שהם הסבו או שהם עלולים להסב במקרה של סחבת. זו הסיבה שאני חושב שגם אם הסטודנטים לא יכולים לדרוש מבית המשפט שיפוצו על נזקי השביתה, עליהם לדרוש מבית המשפט מענה על השאלה הבאה "האם הצדדים יכלו לסיים את המשא ומתן בזמן סביר יותר והאם גרירת הרגלים בעת ניהול המשבר גרמה לנזק לצד ג' לחרוג מעבר לנזק סביר, מידתי ובלתי נמנע בשל קיום השביתה הלגיטימית?". __________ 1 "חירות השביתה הינה זכות חוקתית המעוגנת בחקיקה ובפסיקה הישראלית מאז ימיה הראשונים של המדינה. אמר על כך השופט דב לוין בפסק דין בזק: 'הנה כי כן במוקד דיוננו חירות [השביתה – ס.א.] העומדת ברמת זכות חוקתית המעוגנת היטב במשפט הישראלי על ענפיו השונים – מעמד שמתחזק והולך עם הזמן…'. השופט חיים כהן הגדיר את זכות השביתה במשפט הישראלי בפסק דין פינשטיין, כ:"… מסורת מקודשת עד כדי שאין מתירים להרהר אחריה עוד". על גלגוליה של חירות השביתה עמדתי בהרחבה במאמרי...: 'חירות השביתה התפתחה בשלבים. בשלב ראשון, עם הקמת המדינה הייתה חירות השביתה זכות מוחלטת. בשלב השני, הוטלו הגבלות על חירות השביתה, הן על-ידי חקיקה והן על-ידי בתי-המשפט. בשלב הנוכחי נקבע, כי חירות השביתה, כמו כל זכות יסוד הלכתית אחרת, אינה מוחלטת ויש לאזן בינה לבין זכויות יסוד אחרות… בשלב השלישי להתפתחות דיני השביתות נקט בית-הדין הארצי מדיניות של ריסון עצמי בכל הנוגע להגבלת חירות השביתה, וזאת במטרה לחזק את חופש ההתארגנות ובהתחשב באי-חידוש הסכמי השכר הכלליים במשק'. דברים אלו נכתבו בשנת 2000. מאז, התרחשו תמורות משמעותיות במשק ובשוק העבודה. התנהלו לא אחת סכסוכים קיבוציים ארציים ... בקשר עם סכסוכים אלה, הוציא בית הדין הארצי, מעת לעת, צווי מניעה מוגבלים... צווים מוגבלים אלה הוצאו, בין היתר, מהטעמים הבאים: מניעת נזק כבד מימדים שהיה עלול להיגרם לציבור; קידום המשא ומתן בין המדינה לבין ההסתדרות; הפרת האיזון בכוחם של ארגוני העובדים בכלל, ואל מול המעסיקים בפרט. כאשר מחד גיסא, ירד כוחו של ציבור העובדים המאורגן לכדי כשליש משוק העבודה, ומאידך גיסא חלה התעצמות של קבוצות עובדים מאורגנות כגון עובדי הנמלים, עובדי רשות שדות התעופה, עובדי מקורות, עובדי חברת החשמל ועוד; הפרת האיזון בין כוחו של השלטון לכוחו של ציבור העובדים המאורגן; הפער הגדל והולך בין רמות השכר הגבוהות לרמות השכר הנמוכות במשק ועלייה במספר העובדים המשתכרים שכר המינימום; הקושי של המשק הישראלי המתקדם ל"ספוג" שביתות בשירותים חיוניים, וכיוצא בזה. חרף התמורות במשק וביחסי העבודה בארץ, לא עשה המחוקק לקביעת דרכים חלופיות ליישוב סכסוכים בשירותים חיוניים. במציאות זו, התפתחו דיני השביתה בפסיקתו של בית דין זה...". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חן חן עבור התשובה המעמיקה והארוכה. 1. אני מחכה להבהרות בנוגע לתביעה של ההתאחדות הארצית. כשאדע, אשמח לפרסם כאן. 2. גונב לאוזני שהאוניברסיטה העברית שוקלת מתן הנחה גורפת בשכר הלימוד כפיצוי כללי לסטודנטים. אני מניח שמתן פיצוי כזה יוכל לשכך במעט את המוטיבציה לתביעה (ואולי בדיוק להפך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קטנה. קוצצתי באכזריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האגודות של האוניברסיטאות החד-קמפוסיות (טכניון, חיפה, תל אביב וב"ש) הן אגודות "גדולות": יש גוף אחד שמייצג את כל הסטודנטים. בעברית יש ארבע אגודות (הר הצופים, גבעת רם, רחובות ועין כרם). הייצוג הכללי נעשה על ידי האגודה בהר הצופים. האגודה שלי (גבעת רם) היא אגודה "קטנה" (שישה בעלי תפקידים). בעצם, סטודנט בקמפוס קטן בעברית מיוצג גם על ידי האגודה ה"קטנה" שלו וגם על ידי האגודה הכללית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |