|
||||
|
||||
היי, רגע - בדיוק קראתי את תגובתך הקודמת וחשבתי "יש בזה משהו. איך אפשר לקבוע איפה עובר הקו בין חיים שראוי לסיים אותם ובין חיים שראוי להמשיך אותם?" והנה אתה בא וקובע מחסום כספי של מידת הנטל על החברה. אז מי כאן הלא-נאור? כי נטל כספי כזה, אם לא גדול יותר, מהווים גם ילדים עם שיתוק מוחין, אוטיסטים חריפים ושאר מוגבלים. |
|
||||
|
||||
אתנגד 1 להצעת-חוק הקובעת כי עזרה ממשלתית רפואית לאדם לא תעלה על מאה אלף דולר, אך ניסיתי לחדד את העובדה שזו הבעיה העולה לדיון. אפשר לשפר את איכות חייו של העותר, אפשר לספק לו סיוע נפשי, זה פשוט יקר - והשופט המחוזי מעדיף לגזור עליו מוות. בעבר התנדבתי גם ב'לבצלר' וגם ב'משען', ראיתי מפגרים וקשישים סיעודיים במצבים קיצוניים של דיכאון וחוסר-תקווה, זה עדיין לא אומר שצריך לתת להם למות. 1 ביני לבין-עצמי זתאומרת, אין לי זמן ללכת לכנסת. |
|
||||
|
||||
הוא שאמרתי - תקציב גבוה של טיפול באדם אינו סיבה לקיצור חייו. אבל זה אתה שהחלטת שהבעיה במקרה הספציפי היא כלכלית. זאת ועוד, איך אפשר לספק סיוע נפשי לאדם בקומה, או בהנשמה מלאכותית? אתה מציע שפסיכולוג יישב ליד מיטת החולה מחוסר ההכרה וישכנע אותו שיש טעם בחיים? |
|
||||
|
||||
למעשה, אנחנו כן קובעים את מחיר החיים במדויק ובמוצהר. זה נקרא ''סל התרופות''. |
|
||||
|
||||
נכון באותה מידה שתקציב משטרת התנועה קובע מחיר לחיי נהגים ותקציב הבטחון לחיי הנוסעים באוטובוס או אוכלים במסעדות. |
|
||||
|
||||
הקשר בין המשטרה או תקציב הבטחון לחיי האנשים הוא עקיף. המוסדות האלה נותנים מין ''מטריה'' שמאפשרת אורח-חיים תקין. במשרד הבריאות יושבת ועדה שתפקידה ''לתמחר חיי אדם'', עד כמה שזה נשמע נורא. הייתי פעם בהרצאה של פרופ' רביצקי, שחבר בועדה זו, והוא סיפר על הקריטריונים להחלטה. כמעט כל אדם אפשר היום להחזיק בחיים. העניין הוא, החלופות לכסף (מתוך תקציב הבריאות המוגבל), ולכן, מי שלמשל יעלה להחזיקו בחיים מאה אלף דולר בשנה - פשוט ימות. (ההחלטה לא מתקבלת פר אדם, כמובן, אלא לפי סוג התרופה או הטיפול). |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |