 |
פונקציונליזם הוא פרדיגמה. תחת הנחות היסוד שלו אנחנו חייבים להניח שסטייה הכרחית (ולא דווקא 'חיובית') לקיומה של החברה, ואנחנו מנסים להסביר מה התרומה של הסטייה לשמירת היציבות החברתית. אתה יכול לחשוב שהפרדיגמה הזאת לא ממש מתאימה לתיאור החברה. את הזעם הקולקטיבי שאנחנו מרגישים למול הפרה של כללים חברתיים הפונקציונליזם יסביר כדרך של החברה לשמור ולחזק מכנים חברתיים משותפים ואתה תסביר את זה באמצעות משהו עם בבונים. אין, למיטב הבנתי, דרך להכריע בין הפרדיגמות.
מדיניות רווחה היא לא שסתום באותו מובן. היא אמנם מספקת (במקרה הטוב) תנאים בסיסיים למחייה, אבל, לאדם יש עוד צרכים. אני אנסה להבהיר (נדמה לי שזה דברים שאומר מרטון, איילת תתקן אותי אם אני טועה): בכל בחברה קיימים משאבים חברתיים (חומריים, מעמד וכו') מוגבלים. באופן נורמאלי, כל אחד מהפרטים בחברה רוצה לצבור לעצמו משאבים רבים ככל האפשר. קיימות ארבע דרכים שבהן פרטים מתייחסים למאבק הזה. מי שהדרכים הממוסדות פתוחות בפניו, הולך בהן בד"כ, וכך צובר לעצמו נכסים חברתיים (קונפורמיות). אחרים, יכולים לנסות את דרך הפשע כדי לצבור אותם (סטייה). יש כאלו שמוותרים על הניסיון בכל מני צורות כמו ריטואליסטים וכאלה (נסגנות), ויש את אלו שמערערים על עצם נחיצותם של המשאבים החברתיים (מרדנים). מכל אלה, רק המרדנים מסוכנים באמת ליציבות החברתית. אלו שהולכים בדרך של סטייה מקבלים את החשיבות של המשאבים החברתיים, ומקבלים את הערכים החברתיים המרכזיים (פושעים נוסעים בב.מ.וו, קונים מותגים כמו כולם ושולחים את ילדיהם לחברה המהוגנת). באופן כזה, נוצר "שסתום" שמאפשר לאנשים מהמעמדות הנמוכים להצליח בדרכים אחרות בלי לערער על יציבותה של החברה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש