 |
המאבקים הפנימיים במדינת ישראל בעיצומם של מלחמות שחרור או ה׳תקומה ׳ לא התרחשו רק בעת הזאת, אלא עוד בשלביה הראשונים של הקמת מדינת ישראל. ׳גזרות הדת׳ שלבשו צורה ישנה של מלחמות היוונים/צלבנים/ביהדות החרדית, באו לידי ביטוי בחומרה הגבוהה לפיה יש למסור את הנפש בעבור כך. אבל מסירת הנפש במלוא מובן משמעותה, כוונה רק לגיוס בנות חרדיות לצה״ל וברור שלא לגיוס הבנים שעליהם לא היה חילוק ברוב חלקי הפלגים הדתיים/חרדים שאין למסור את הנפש על גיוסם גם אם הם יהיו בכפייה. מקרה גיוס הבנות החרדיות התווסף לאירועי כשלי הקליטה/כפיית הדת ההפוכה של העולים הדתיים במעברות ובקיבוצים, דבר אשר הוליד את וועדת החקירה הממלכתית הראשונה במדינת ישראל ושלמרבה הפלא לא התמקדה בנושאי המלחמה, אלא בנושאי פנים - וועדת פרומקין 1949.
על רקע מאבקים אלו לרבות איומי החרדים שכוונו יותר כלפי חוץ, הבין דוד בן גוריון שמוטב לכבות את השריפות הפנימיות עוד בשלב המוקדם ושכדאי לקיים פגישה עם ראש השבט החרדי. ריבוי המיתוסים והגוזמאות מצד החרדי ומצד התודעה הציבורית הישראלית עד עצם היום הזה אודות פגישה זאת ותוכנה, מקיימות את הצורך בהבהרות עובדתיות ברורות בהתאם למידע הקיים. עפ״י כל העדויות יוזם הפגישה עם החרדים היה רה״מ דב״ג. בראשית, הפנייה הייתה לרב מבריסק אשר דחה אופציה שכזאת וכך מתוך בירורים פנימיים לגבי זהות הסמכות העליונה הוא תיאם פגישה עם החזון איש בביתו בבני ברק בתאריך 20.10.52 בשעה 10:00 בבוקר. ד״ר בנימין בראון שביסס חלק מעבודת הדוקטורט שלו על אותה פגישה, מצמצם את המקורות המהימנים ל-3 מקורות.
1. יומני בן גוריון
2. עדותו/כתביו של יצחק נבון שהיה עוזרו האישי של רה״מ דב״ג באותה עת ועד הראייה היחיד שהיה נוכח באותה פגישה
3. מקורות חרדים שהתחבאו בארון או מתחת למיטה או מקורות שקיבלו מהחזון איש עצמו את המידע לאחר הפגישה ומאוגדים בביוגרפיה של החזו״א ׳פאר הדור׳.
יצחק נבון מעיד שהמתחים סביב גיוס הבנות החרדיות והרקע אודות מתחים חריפים בין דתיים לחילוניים הם שהובילו את דב״ג לבקש את הפגישה. החרדים טענו שהחזו״א הוריד את המשקפיים לאורך כל הפגישה מהטעם שאסור להביט בפני הרשע, יצחק נבון סותר זאת ומדגיש שהוא זוכר היטב שלאורך כל הפגישה המשקפיים לא ירדו מפניו של החזו״א. השאלה הראשונה והקרדינלית שנשאלה ע״י דב״ג לפי נבון הייתה : <מודגש באתי לדבר אתך ולשאול אותך, כיצד אנו, יהודים דתיים ולא דתיים, נוכל לחיות בארץ הזאת מבלי שנתפוצץ מבפנים?התשובה המצופה כפי שכולם גדלו עליה מפי החזו״א היא משל שתי העגלות, אבל תשובתו של החזו״א לפי דב״ג עצמו, שונה בתכלית השינוי וכך הוא כותב ביומנו ׳החזון איש הקשיב בבת צחוק קלה ופיקחת. יש לו פנים ועיניים של איש רוח. ישבנו ליד שולחן ריק, בחדר שיש בו מיטה וארון ספרים׳. משל ׳שתי העגלות׳ אפילו לא נרמז בזכרונותיו גם לאחר שנים ארוכות ולשאלת אחרים בראיונות לשאלה : מה ענה החזו״א, דב״ג היה עיקבי בעניין המשל ותשובתו הכי ברורה הייתה שהחזו״א ענה לו כי ״הוא מאמין שיבוא יום וכולנו נהיה בדיעה אחת ולא תהיה שאלה״. אם כן, לא השואל (דב״ג) ולא הנשאל (החזו״א) גילו דעתם ממקור ראשון מה היא התשובה אם היא בכלל ניתנה. מנקודה זאת אנו פונים לעדויות. מאחר ורק עדות אחת קיימת בפועל והיא של יצחק נבון הרי שהעדויות האחרות מצד החרדים עומדים מול עדותו עם סימני שאלה גדולים. מעיון בין הגרסאות עולה שאין עגלות וכיכרות כמו באירופה ואין חמורים הכורעים ליפול מעומס המשא כמו בפסוק התנכ״י או סוסים יפי תואר השועטים בערבות הפוריות באוקראינה והכל לפי הדמיון שהונצח בתודעה הציבורית הישראלית/חרדית. אבל יש ספינות. ספינת המדבר בקיץ המתיש - הגמל - בהמת משא לא אירופאית - וזאת לפי יצחק נבון או ספינה השטה בסיבוב הנהרות לשיטת החרדים. מכל מקום, הן הגמל והן הנהר שאולים מאותה ברייתא במס׳ סנהדרין לב.
עפ״י נבון, כאשר שני גמלים עולים במשעול, הרי שעפ״י ההלכה, על הגמל שאינו טעון לפנות דרכו לטובת הגמל הטעון. הואיל והגמל החרדי טעון בתרי״ג מצוות, הרי שהגמל החילוני שפרק מעליו עול מצוות אמור לתת לו את זכות הבכורה למעבר. על אותו עיקרון החרדים, מציינים תשובה אחרת לגמרי מסיפור הגמל, אך דומה והיא כאשר שתי ספינות עוברות בנהר טעונה ולא טעונה. לפי נבון הוויכוח בין האישים גלש בהמשך בשאלה - מי מגן על מי , התורה על עם ישראל או הנשק וצה״ל? שאלה שנוצרה בעיון למדני. אך למרבה הפלא, הפגישה לא עסקה בשאלה היחידה שעמדה על הפרק הציבורי ובגללה דב״ג הגיע לכתחילה לחזו״א והיא שאלת גיוס הבנות, אבל כעולה מעמדות החרדים האיומים היו ברקע וזאת בהסברים שנתן החזו״א לדב״ג שגם אם המדינה תבסס את חוקיה על כח הכפייה, הרי שכח זה לא יעמוד לה כאשר יחוקק ׳חוק הבא לקעקע את עיקרי האמונה׳ וזאת כי ׳מולו יתייצבו פלוגות מתאבדים, גבורי רוח, שכל כפייה להם לא תועיל׳. טקסט זה נבחן מול מה שכתב דב״ג ביומנו והמרחק הרעיוני אודות ׳המתאבדים׳ לא היה רחוק מעמדת החרדים. ״לבסוף גמר דבריו בהנחה בלתי מופרכת: יש דברים שנמסור עליהם את נפשנו ; אנחנו אולי מעטים, אבל כשנמסור נפשנו נהיה חזקים, ולא יהיה כח שיתגבר עלינו״. עפ״י עדותו של נבון, דב״ג יצא מאוכזב מהפגישה ותחושתו הייתה שהפערים לא ניתנים לגישור. כמו אז, כך היום.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש