 |
הניסיון הפעוט שלי מרמז ש(א) המדיניות לא מונוטונית היסטורית, (ב) מה באמת נכון לעשות לא עד כדי כך ברור.
לפי פרסומים זרים, התגייסתי ב-1992, עשיתי טירונות רובאי 2 כ"מ, ואת רוב שירותי עשיתי בקריה. בטירונות עשיתי שלושה מטווחים, בכל יתרת השירות אפס. את השמירות בקריה היינו עושים עם עוזי, ביתרת השירות לא נגעתי בנשק. חוץ מפעם אחת. זו היתה תקופה של מתח בטחוני, ונאמר לנו שיש התרעות על ניסיונות לפגוע ספציפית בחיילים (במקומות ציבוריים הומים, כאלה), ולכן כשיצאנו שבת חויבנו לצאת עם העוזי.
זה כבר היה מלחיץ! ידעתי שאם יפתיעו אותי במקום ציבורי הומה, אין לי שום סיכוי לעשות משהו מועיל עם הנשק. מאידך, הנשק עושה אותי מטרה הרבה יותר אטרקטיבית למחבל (כי אחרי שהוא דוקר אותי, או משתק אותי בסטירת לחי, יש לו רובה ביד). הכנתי את עצמי נפשית שאם קורה דבר כזה, מה שאנסה לעשות יהיה להרביץ למחבל עם הרובה (וגם כך הערכתי את סיכויו לנצח אותי במשחק הזה כעדיפים משמעותית).
אני לא חושב שאם הייתי עושה מטווח פעם בכמה חודשים זה היה משנה מהותית את מידת המיומנות שלי בשימוש בנשק במצב קרבי או פיגועי אמיתי. כל העניין הזה של לדעת בזמן אמת איך לשלוף מהר מחסנית ולהכניס אותה, ולהסיט את הנשק מהכתף למצב שאפשר לירות בו, נראה לי שדורש תרגול של ממש, ומטווח ממש לא עושה את זה. אם תתעקש איאלץ להסכים שאפשר היה לתרגל אותנו בטירונות גם בדברים כאלה, וגם לרענן אותם כל כמה חודשים.
אבל עם כל הכבוד למבחן הבדיעבד, ואין כבוד, אני לא חושב שמופרך לעשות את החשבון של מה תרחישי האיום, מה הסיכוי שנשק בידי הג'ובניקים יעזור, והאם זה שווה את הסיכון האינהרנטי שנשק מהווה - לתאונות, התאבדויות וגניבות. יכול להיות שדווקא מי שנתן את העוזי לשומרי לשכת הגיוס הוא זה שטעה?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש