בתשובה ליובל נוב, 15/08/23 11:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מי שמתחיל עם "ג'ון" יגמור עם "ברמס" ו"מלר". (סתם, באמת היה צריך מזמן לעבור ל״בראמס" ו"מאלר", רק שחובבי המוזיקה הקלאסית לא בקלות נפרדים משגיאות העבר.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה עם "אפגהניסטן"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפע’ניסתן או אפר’ניסתן. או אפעניסתן (כמו עזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, מאז גאליבר, יושב בפינה ושותק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, באמת תהיתי, מה שורשי ההחלטה המוזרה על-פניה לתעתק את העיצור הערבי הזה (غ) כ-gh או g באלפבית לטיני (מה שגורם לדוברי אנגלית, ובטח דוברי הרבה שפות שמשתמשות באלפבית, הלטיני להגות "אפגניסטן" ו"גאזה"), וממתי כותבים היהודים את השם "בגדד" באות ג', והאם ייתכן שזה בהשפעת האנגלית (יש יהודים בעיר הזו מממש מזמן). אחרי שלושת רבעי שעה של נבירה אין לי תשובות מלאות, אבל הגעתי לזה: 1. ביוונית עתיקה האות גאמה נהגתה /g/ (כמו גימל שלנו), אבל ביוונית מודרנית אחת ההגיות שלה קרובה מאוד (זהה?) ל-غ. אז אולי התעתיק הלטיני מושפע מיוונית. 2. בגדד נוסדה על-ידי חליף מוסלמי, אבל לקחה את שמה מישוב קיים סמוך, שנקרא כך כנראה ממקור פרסי - גם שם היה קיים העיצור غ - אבל יש גם אסכולות אחרות על מקור השם (חפירה די ארוכה בBaghdad#Name [Wikipedia]). בתלמוד הבבלי, מלפני אותו חליף, מוזכר רב חנא בגדתאה [ויקיפדיה], כלומר מהעיר "בגדת". רש"י חשב שזו בגדד, וזה באמת סביר אבל יש שחושבים אחרת. אם זה נכן, אז יש יהודים בעיר הזו מממש מזמן, ואנחנו הקדמנו את האנגלית בגדול. (2 א'. הפירוש בפרסית הוא "ניתנה על-ידי האל". בגלגול הודו-אירופי מאוחר יותר, זה השם הסלבי "בוגדן". אפשר לעברת את שם העיר ל"יונתן".) 3. שתי האנקדוטות האלו גורמות לי לחשוב שאולי העיצורים /g/ ו-غ בעצם לא כל כך רחוקים בהתגלגלות של שפות. 4. אם נראה לנו עיוות שאירופאים אומרים "גאזה" ו"אפגניסטן", היו ערבים שהחזירו בכיוון ההפוך: יש מדינות ערביות שבהן מתעתקים /g/ משפות אחרות ל-غ, ומן הסתם הוגים בהתאם, למשל הונغ קונغ והמכשף غـנדלף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הג’ הזו של בגדת היא כנראה ג’ רפויה (בכתב לא הבדילו בין שתי הצורות) שבוטאה כמו غ הערבית, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה! שכחתי שהיתה ג' רפויה. (כמה חזקה ההשערה שהיא נהגתה כמו غ? אם זה נכון, זה סוגר לגמרי את נקודה 3 שלי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמינות של רש''י צנחה בעיני אחרי שגיליתי שבנוגע לשמות חיות וצמחים לרוב הוא סתם ניחש ולא היה לו מושג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאפשר לקחת אותו כסמכות בשום פירוש שלו; מעצם היותו כל כך חלוצי, ועם אמצעים כל כך דלים למחקר, אין ספק שהוא פספס בכמויות. אני יכול גם להבין למה הוא לא החצין את מידת הודאות/ניחוש שלו בכל פירוש: אולי החצנה כזו לא עלתה על הדעת אז, וממילא הוא היה רשאי לסמוך על הקורא הנבון שישפוט את פירושו בכליו הוא (של הקורא) - הרי לא היו לרש"י מקורות שלא היו לקוראיו. אפשר רק להעריץ אותו על כל המקומות שבהם צדק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל לתת כמה דוגמאות למקומות שבהם הוא צדק, ומקומות שלא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, גדול עלי. אני בעיקר נחשף לזה בטורים של אילון גלעד ב"הארץ", שם מופיעים פירושי רש"י פעמים רבות, אבל תמיד כפרט מידע קטן, ואני שוכח מיד. גוגל בצירוף מנוי דיגיטלי יספקו לך דוגמאות די בקלות. משהו אחד אני כן זוכר, בזכות המצגת מתגובה 760342: בתורה כתוב "מצות על מרורים יאכלהו". עד תקופת המשנה כבר לא ידעו מה זה בדיוק "מרור", והתנאים פסקו על חמישה ירקות שרשאים להיחשב למרור, אחד מהם "חזרת". עד תקופת התלמוד כבר לא ידעו מה זה בדיוק אף אחד מאותם חמישה שמות של ירקות, והאמוראים פסקו ש"חזרת" של התנאים היא "חסא". במאה ה-11 במערב אירופה כבר לא ידעו מה זה בדיוק "חסא". רש"י פסק ש"חסא" של האמוראים היא "ליטוגא". "ליטוגא", אנחנו יודעים היום בודאות, היא הירק שאנחנו היום קוראים לו "חסה", ברציפות מאז רש"י (לפחות) ובזכותו. היום מסכימים גם החוקרים הביקורתיים שהוא צדק בזה, אני מניח שלפי שפות שמיות אחרות ששימרו את השם. (אבל, אתם רוצים לצעוק, חזרת היא בכלל שורש חריף! או, זה סיפור משעשע (עניין של טעם) כשלעצמו, אבל בפעם אחרת.) (וגם, חסה זה בכלל לא מר! גם כאן יש לי תיאוריה, אבל לפעם אחרת.) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |